קבוצה טיפולית של גברים אלימים[1]

התפתחותה של "קבוצת רכבת"

ד"ר אילן שריף[2],  מר יוסי פולק[3]

1. הקדמה
"בקבוצת רכבת, כמו בטלנובלה, לא משנה מתי נפגשת איתה, תוך זמן קצר יחסית הבנת מה קורה בה באופן בסיסי, ומצפה להתרחשות של הפרק הבא…".
זוהי ההרגשה המאפיינת את חווית הנוכחות בקבוצת רכבת. ההרגשה בה כל חלק עומד בפני עצמו, אך השילוב בין חלקים ותקופות בקבוצה, יוצר אינטגרציה וחוויה של שייכות והזדהות. 

המאמר מתבונן במשמעות ובמאפיינים שונים של מבנה קבוצת רכבת, שהיא קבוצה טיפולית ארוכת טווח. רבים המשתמשים בכינוי זה אך המשמעויות שלו נעדרות בסיס תיאורטי מגובש.

הביטוי "קבוצת רכבת" (רובינשטיין ובן יקר, 1993), הינו ביטוי אסוציאטיבי לחוויות, תהליכים וחלקים ייחודיים ומגוונים בעבודה קבוצתית. ביטוי זה, במידה רבה, מהווה משענת נוחה לכלול מרכיבים שונים בעבודה הקבוצתית, אשר הספרות התקשתה להגדירם או להמשיגם. הביטוי לא קיבל הד תיאורטי מוצק  מספיק, דווקא במקומות המיישמים מודל זה הלכה למעשה. ידועים מקומות רבים בישראל שמפעילים מודלים של קבוצות רכבת, בעיקר בשירותים הציבוריים (מוסדות בריאות הנפש, בתי חולים, בתי סוהר ועוד),  אולם העדרה של כתיבה על  סוג זה של קבוצה, עורר בנו שאלות תמיהות ובעיקר סקרנות.

המאמר יתייחס לתיאוריות שונות העוסקות במאפיינים של קבוצות פתוחות לעומת סגורות ובייחודיות של קבוצות הרכבת. במאמר נביא גם סיפורים מהרכבת, קטעי שיחות, מתוך עבודתנו הקבוצתית בשרות המבחן למבוגרים, תוך הדגשת החלקים המייחדים עבודה בקבוצה כזו, ונתבונן בחלקים אלו דרך עיניים "פוקסיאניות", לאור הדמיון שמצאנו בין גישת האנליזה הקבוצתית
וקבוצת הרכבת, המתייחסת בעיקר לשני מרכיבים: מימד הזמן הבלתי מוגבל ומרכיב הכניסות והיציאות.

נסקור את קבוצת הרכבת דרך תיאור שני צירים זמן התפתחותיים ובמקביל נתבונן על התפתחות הקבוצה דרך מושגי האנליזה הקבוצתית, כמו, המטריצה ((matrix, תופעת המראה (mirroring), ההדהוד ((resonance ועוד. נעריך את המשמעות הטיפולית עבור היחיד, ונתבונן בקבוצה גם דרך מרכיבים נוספים, כמו משמעות החוק, הסמכות, המסגרת, מערכות שלכאורה עלולות לחסום תהליכים התפתחותיים, אך יכולות להיות גם מערכות פותחות שמאפשרות צמיחה וגדילה אצל היחיד. נציין כי למרות היותו של המטופל, פונה שלא מרצון, הרי שהשתתפותו בקבוצה היא מתוך תהליך של בחירה כפולה, הן של יחידת ההנחייה בו, והן הסכמתו להשתתף בקבוצה. לפיכך הוא מבחינתנו "מטופל", ולא "פונה".

 

2. סקירת ספרות
המושג "קבוצת רכבת" הינו ביטוי ישראלי שגור, סלנג, שניתן לשימוש הנרחב במבנה של קבוצות פתוחות במיוחד בבתי חולים פסיכיאטרים (טאובר, גוטספלד וואן דר האל, 1996).
ההגדרה הבסיסית של קבוצה מסוג זה נתונה לפרשנות סוביקטיבית ומשתנה. קבוצת רכבת הינו ביטוי לשוני שטרם גובש כמושג תיאורטי ומוכר בספרות המקצועית לטיפול קבוצתי,
לא בישראל ולא מחוץ לישראל, ולכן השימוש הפרקטי בביטוי זה מותאם לתפיסה ולהבנה הסובייקטיבית של היחיד.
המושגים התיאורטיים הסמוכים שמצאנו לקבוצת רכבת הינם On going group (Adler & Rungta, 2002) ו-Open group (Yalom, 1985).
כאשר ההיבטים המרכזיים ביותר בקבוצה כזו הינם שבתקופת פעולתה של קבוצה זו, תהיה תחלופה של חברי הקבוצה, לעיתים גם של יחידת ההנחייה, ואין לקבוצה תאריך סיום ידוע מראש.
מושג אחר שמצאנו מתייחס ל- "Open-ended group" (Galinski & Schopler, 1989) כקבוצה שהתפתחותה הטבעית מושפעת ומופרעת על ידי כניסות ויציאות של המשתתפים.
החוויה המשמעותית של הכניסות והיציאות יכולה למסד סוגים שונים של התפתחות קבוצה. השוני בקבוצות מסוג זה, קשור לתדירות הכניסות והיציאות של המטופלים ולהתחלפות
של מספר חברי קבוצה בזמן נתון. 
רוטאן וסטון (2004), מציינים כי רוב הידע שלנו על קבוצות הינו מקבוצות סגורות ומוגבלות בזמן וציינו את הקושי להכליל רעיונות אלה על קבוצות פתוחות. עם זאת, הזכירו למשל,
הצטרפות של חבר חדש שהינו ביטוי של התחלה חדשה, שונה, המלווה בהופעתם מחדש של נושאים ואופני התייחסות הדומים לאלה שהיו קודם לכן. השינוי יוצר תהליך קבוצתי רגרסיבי.
הם מציינים לכן את החשיבות והמשמעות של ההכנה לקראת כניסתו של מטופל חדש לקבוצה, לפרידות ממטופלים וכן מציעים מודלים שונים לחילופי מנחים בקבוצה עובדת.

אחד הכותבים הבולטים שעסק במשמעות של קבוצות פתוחות וסגורות היה זילר (Ziller, 1965), אשר טען כי רוב המערכות האורגניות והחברתיות הינן מערכות פתוחות בעלות פתחי כניסה ויציאה, ודפוסי בנייה והריסה. לפי זילר קיימים מספר מאפיינים בסיסיים המפרידים בין קבוצה פתוחה לסגורה:

פרספקטיבת הזמן, אשר גורמת לכך כי חייהם של המשתתפים בקבוצות סגורות נמצאים בתחושה של מיזוג לתקופת זמן מוגדרת. מאידך, המשתתפים בקבוצות פתוחות מרגישים ביתר שאת את אופיו הזמני של הקשר בין האנשים. קבוצות פתוחות מאפשרות מבנה קבוצתי בו חל מודל של התקשרות היחיד לקבוצה כשלם וזאת מעבר להתקשרות עם משתתפים אחרים. מודל בו ההתקשרות הינה לקבוצה ולא לפרטים שבה מאפשר יציבות למרות שינויים חברתיים.

השגה ושימור של מצב יציב ומאוזן. אי יציבות הינו תוצר לוואי קבוע של קבוצות פתוחות. שינוי במנהיגות בזמן משבר, שינוי מהיר במשתתפים, עזיבה מוגברת ופתאומית, אובדן זהות קבוצתית, דאגה מכוחות חלופיים, אי הבהירות לגבי העתיד החברתי בקבוצה, הינם חלק מהבעיות המשולבות באופן אינהרנטי בקבוצה הפתוחה. ניתן להניח כי אי יציבות קבועה אינו מאפשר עבודה פונקציונאלית. מאידך, נטען כי משתתפי הקבוצות הפתוחות מפתחים תהליכים המצמצמים את נזקי השינויים והמשברים ויוצרים איזונים חדשים מולם.

גודל הקבוצה הוא מרכיב קריטי בקבוצות טיפוליות, במיוחד בקבוצות קטנות. קבוצה שקטנה לשניים או שלושה אנשים תסתיים עם עזיבת אחד מהם. האיום בו חשים המשתתפים יכול להביא לתגובות הגנתיות שונות ובהם גם עזיבה מוקדמת של הקבוצה. בקבוצות כאלה, יש השפעה רבה יותר לאפשרות ההרסנית של פעולות היחיד. ניתן לטעון כי בקבוצות פתוחות רב הסיכון להתפרקות הקבוצה, אך לעומת זאת, קיימים מנגנונים של הכנסת חברים חדשים, ובנייה מחודשת של הקבוצה, שאינם קיימים בקבוצה סגורה.

מסגרת ההתייחסות של קבוצה פתוחה הינה רחבה יותר מאשר של קבוצה סגורה. חברי הקבוצה הפתוחה חווים יותר רעיונות, דיעות, אמונות, ויש להם הזדמנות להקשיב למגוון תפיסות.
כך יכולה מערכת האמונות שלהם עצמם להיות משתנה וגמישה יותר.

שינויים בקבוצה. המאפיין הברור שמייחד קבוצות פתוחות הינו שינוי מתמיד של חברי הקבוצה על ידי הוספה, עזיבה והחלפה. שינויים באנשים יכולים להיות כתגובה למצב בו נמצאת הקבוצה או כחלק משינויים רגילים.

טרו (Trow, 1960) הוסיף לכך מימד נוסף וטען כי שינויים חדים מפריעים להבנות הלא רשמיות, ולפיכך מפריעים למהלך העבודה התקין של הקבוצה. יתר על כן, כל אובדן של חבר קבוצה מביא לאובדן של זיכרון קבוצתי. אם לא מתגברים על השינויים, עלולה הקבוצה להגיע למצב בו תתקשה לעבוד באופן יעיל. לפיכך על קבוצות פתוחות לשלוט בשינויי חברי הקבוצה על מנת לצמצם נזקים אפשריים.

אחד הסיכונים האפשריים, ממשיך זילר,  הוא ההמצאות בטלטלה מתמדת. מערכות פתוחות יפתחו לפיכך מנגנונים של הסתגלות. "השתהות" היא מנגנון כזה בו קיימת ירידה ברמת הרגישות לשינוי. השתהות זו היא למשל הזמן הנדרש בו השינויים של היחיד מועברים לשאר חברי הקבוצה. אחד ממאפייניה הבולטים של השתהות זו היא כי חברי הקבוצה מגיבים בתחילה למשבצת אליה שובץ החבר החדש, תחת ההתייחסות למאפייניו הייחודיים שלו עצמו. לדברי זילר, יש חשיבות לכך שוותק המשתתפים בקבוצה יהיה משתנה, כך שלא תהיה פרישה של חברי קבוצה רבים, דבר שיכול לגרום משבר בעת השינוי. השינויים וזרימת החברים בקבוצה הפתוחה מעודדים יצירתיות לעומת ריסון יתר בקבוצות סגורות שאינן מאפשרות כניסת זרים לתוכן וכן מאפשרים שינוי בתפקידים הקבוצתיים.

היבט אחר לקבוצה הפתוחה הביאה בפנינו וויטקר, (Withaker, 2002) , שעוסקת בטיפול הקבוצתי שנים ארוכות. היא הכניסה את המימד של הקבוצה הפתוחה, דרך המושגים של "הטווח הארוך" ו"הסוף הפתוח". וויטקר התייחסה לכך שבמשך הזמן נכנסים ויוצאים אנשים. הסיבות ליציאת אנשים הן שונות ומגוונות. חלקן אישיות, חלקן תהליכיות, התפתחותיות, רגרסיביות ואחרות. וויטקר מתייחסת גם להצטרפות משתתף חדש  לקבוצה פועלת, סביב התהליך שהוא חווה וסביב התהליך שהקבוצה חווה. כך למשל, וויטקר מדמה הצטרפות של חבר חדש ככניסה לחדר חשוך, שבו יודע האדם על קיומם של רהיטים מכשילים שונים, אך אינו יודע היכן הם מוצבים. הדרך היחידה לפתרון חוסר האונים היא ההתקלות במכשולים גם אם הדבר כרוך בפגיעה. עבור חברי הקבוצה הקיימים,  משתתף חדש בקבוצה הינו תמיד נעלם ואובייקט להשלכה של פנטזיות, משאלות, מחשבות, ורגשות. וויטיקר מוסיפה ומתייחסת גם לאפשרות של החלפת המנחה בקבוצה קיימת. חילוף כזה יכול להעלות לדבריה תחושות אובדן, פחדים ותוקפנות ויש למצוא דרכים לעיבוד של רגשות קשים אלה.

צורה אחרת של קבוצה המקובלת בספרות, בעיקר בזו העוסקת בפסיכיאטריה ובבית הסוהר הינה תופעת "הדלת המסתובבת"- Revolving door fenomenon"" (Haywood, Kravitz, Grossman, Cavanaugh, Davis & Lewis, 1995). מדובר בתופעה של חולים שבאים ושבים למסגרת הטיפולית, ונמצאים במעקב מתמיד. המערכת הטיפולית התאימה עצמה לתופעה זו ויצרה מסגרות טיפוליות קבוצתיות שמסוגלות לתת מענה לתחלופה הרבה ולחזרתיות, מתוקף היותה מקור להחזקה (ויניקוט, 1995), תמיכה חברתית ויציאה מבידוד (Yalom, 1985 ; Whitaker, 2002).

בהרצאתם בכנס הארצי לטיפול קבוצתי, בנושא "קבוצת הרכבת" תיארו רובינשטיין ובן יקר (1994), את מקור השם כחוויה הקשורה בעובדה שהקבוצה כמוה כרכבת- בכל פעם עולים נוסעים, אחרים יורדים. המרכיב הקבוע היחיד בקבוצה היא עצם התרחשותה בזמן קבוע ובמסגרת קבועה, ממש כמו הרכבת. עבורם, קבוצת רכבת היא למעשה כל קבוצה המתקיימת במקום ובזמן קבוע, כאשר המבנה שלה כולל אפשרויות כניסה ויציאה של מטופלים, ואף מאפשרות את החלפת "נהגי הקטר"- מנחי הקבוצה בתוקף נסיבות שונות. קבוצות אלה הינן "קבוצה של יום ושעה מסוימים" ואפילו לא בעלות תוכן, והנחייה ברורים וקבועים. ניתן להבין כי בחלק מקבוצות אלה מדובר גם על השתתפות לא קבועה של מטופלים, כך שמטופל יכול לעלות ולרדת מרכבת מספר פעמים.

האנליזה הקבוצתית הינה אחת מהצורות של הטיפול הקבוצתי הקלאסי. פוקס (Foulkes, 1964, 1975), פסיכואנליטיקאי, מייסד הגישה, ראה בטיפול הקבוצתי כטיפול היעיל ביותר בפסיכותרפיה, הגדיר את הקבוצה האופטימלית כ- “slow open group”, שזוהי קבוצה טיפולית בעלת אופי פסיכו-אנליטי עם יכולת להתאים את עצמה לצרכי המטופלים המשתנים ויכולת לאפשר כניסה ויציאה של מטופלים בהתאם לצרכיהם ומצבם. פוקס רואה את הקבוצה כמקום לחיים. אנשים אינם נמצאים זה עם זה תמיד וכל הזמן. הם באים והולכים, ואופי הקבוצה משתנה עם הזמן. פוקס גם מתאר צורה קיצונית יותר של קבוצה, וקורא לה "Fully Slow Open Group", שבה יש שינוי מהיר של כניסות ויציאות. זוהי קבוצת המתנה (waiting list group). החיסרון המרכזי בקבוצה כזו הינו שהמסגרת הזמנית יכולה להפוך לקבועה ובכך לגרום לבלבול במשמעות המשימה הטיפולית. בצורה שבה פוקס טווה את הקבוצה יש מרכיבים רבים המתאימים לקבוצות הרכבת הקלאסיות.
אלא שהמשמעות של התהליכים המתרחשים בקבוצה מכניסים מימדים מיוחדים. תהליכים כמו תופעת ההשתקפות (Pines, 1984 ; Weinberg & Toder, 2004), ההדהוד
(Foulkes & Antony, 1965 ; Foulkes, 1975) והבנת המטריקס (Foulkes & Antony, 1965 ; Foulkes, 1964), מסייעים לראות את התהליכים המתרחשים בקבוצת הרכבת
באופן ייחודי ודינמי.

קבוצות הרכבת הטיפוליות, הן לפיכך, קבוצות שנמשכות בטווח זמן ארוך ועונות להגדרה הבסיסית כי קיימת מסגרת ברורה של מפגש ביום, שעה ומקום קבועים וכי בקבוצות אלה יש אפשרות של כניסה ויציאת מטופלים במהלך פעילותן. למדנו כי יש שונות רבה בין קבוצות, הכוללות שונות ברמת המחויבות, מודל הכניסה והיציאה (מתי, איך, וכמה מטופלים), התכנים, מבנה יחידת ההנחייה ודרכי ההתערבות הטיפוליות.

הקבוצה מורכבת ממספר "קרונות" ו"קטר", המהווים את "הקבוצה כשלם" (Hinshelwood, 1999). הקרונות והקטר מהווים את בסיס ה- Setting ומשמעותו. הרכבת כולה הינה המסגרת שבה מתקיימת ההתרחשות הטיפולית, ה"מטריקס" (Foulkes, 1964 ; Foulkes & Antony, 1965), מסגרת היחסים, התקשורת, האירועים, החוויות, השותפויות, הנוכחות וההיעדרות. מדובר, במערכת של קשרים לא מודעים בחלקם, המאפשרים ליחיד את ההתפתחות בתוך המסגרת הקבוצתית. ה- Setting נותן את הבטחון, את הגבולות, המסגרת והחוקים על פי הם מתקיימת הקבוצה. הוא כולל מספר מרכיבים מרכזיים בהם: מקום קבוע, שעה קבועה, מספר משתתפים מסוים, מאפייני המשתתפים וסוג הקבוצה. חלק מרכזי ב- Setting של קבוצת הרכבת, ובכך שונה מקבוצות אחרות, הוא גבולות הכניסה והיציאה: איך, מתי, למה וההשפעות השונות על היחיד, הקבוצה והתהליך.

קבוצת רכבת אם כן, הינה קבוצה של מטופלים, המתחלפים מעת לעת. גם המטפל יכול להתחלף, אך המסגרת (הרכבת) נשארת יציבה וקיימת. היא נוסעת ללא יעד מוגדר או סופי. מדובר במסע אישי המשולב במסע קבוצתי, של כל אחד מהמשתתפים על פי צרכיו, יכולתו ורצונו לחפש שם. מטרת הרכבת היא לאפשר את התפתחות היחיד, תוך שילוב בין צרכיו וצרכי המערכת ובכלל זה הקניית תחושת בטחון במהלך התהליך. הרכבת עוברת בתחנות רבות ובמסלולי נוף מגוונים. היא עולה בהרים של קשיים המאלצים את הרכבת להאיט, להתאמץ כדי להמשיך להתקדם, חוצה גשרים בין תהומות, יורדת במדרונות חדים שלפעמים יכולים להוביל לרגרסיות, נשירות ועצירות פתאומיות. לעיתים היא מתנהלת במישור שבו מתרחשת יציבות, אינטימיות, ועבודה. היא עוברת בנופים שונים המשפיעים על היחיד והקבוצה כשלם. במובן הזה, הקבוצה עסוקה כל הזמן, כמו הקבוצה האנליטית, ביחיד וברקע, באופן מתחלף (Foulkes, 1975).

3. תיאור קבוצת רכבת בשרות מבחן למבוגרים
שרות המבחן למבוגרים פועל כשרות ממלכתי וחברתי ומעוגן בחוק. חלק מתפקידיו הם ביצוע אבחנה פסיכוסוציאלית, הגשתה לבית המשפט במסגרת תסקיר, ביצוע התערבות טיפולית באוכלוסיה מבצעי העבירות ומופנית לשירות על ידי הגופים המשפטיים. אחת ההתערבויות שנמצאה יעילה הינה הטיפול הקבוצתי.

בשרות פועלות כיום למעלה ממאה קבוצות טיפוליות, חלק רב מהן קבוצות רכבת. לצורך ההמחשה נתאר קבוצה טיפולית של גברים שהופנו בגין עבירות של אלימות כנגד בנות זוגם. הקבוצה פועלת בנפת נתניה במתכונת הנוכחית מזה כחמש שנים, ובהנחיית זוג מנחים קבוע. הקבוצה מונה כעשרה משתתפים המטופלים בדרך כלל במשך שנה. רובם בגילאי 28-45, בעלי מקצועות שונים, בעלי רקע כלכלי ורמת השכלה מגוונים. משתתפים אלה הופנו על ידי בית המשפט בשל עבירות של אלימות (מילולית ופיסית) כלפי בנות זוגן. חלקם נמצא בתנאים מגבילים לאחר שחרור ממעצר, חלקם נמצאים לאחר גזר הדין, ובין השאר הוטל עליהם לעמוד בתקופת מבחן[4] הכוללת השתתפות בקבוצה טיפולית. מטרת הטיפול הקבוצתי הזה הוא להביא להפסקת האלימות והקניית כלים תקשורתיים להתמודדות בקונפליקטים זוגיים ואחרים. למרות המטרות הברורות ברוב המפגשים אין הבנייה מראש של התכנים. הקבוצה הינה מסגרת קבועה והחברים אחראים להעלאת התכנים. המנחים בדרך כלל מכוונים להתייחסות לאירועים שקרו לאחרונה, לדילמות עכשוויות וזאת הן במסגרת התכנים האישיים שמעלה כל מטופל והן לגבי התכנים התהליכיים הקבוצתיים.

תיאור מקרה
עמרם נמצא חודש וחצי לפני עזיבת הקבוצה, לאחר תקופה של שנה וחצי. כחודשיים לפני הסיום המיועד שלו (תום תקופת המבחן), נכנס עמית, מטופל חדש לקבוצה.
עמרם, (כבן 42, נשוי בשנית ואב לארבעה, עצמאי בתחום האינסטלציה) שהיה למנהיג בקבוצה חזר לעמדות בהן נקט עם תחילתו את הטיפול:

עמרם: אני לא שם על נשים יותר מסוליה של נעל. אני דורך עליהן.

יחזקאל: עמרם,  אתה עושה הכללה.

עמרם (בטון מתלונן): מה היא בסך הכל רוצה ממני. כסף! היא ידעה טוב מאוד על כל החברות שלי.

יחזקאל מהפגישה הראשונה אני אומר, בלי שהנשים שלנו יעברו טפול בעצמן. לא יקרה שום שינוי. אנחנו אולי נשתנה אבל הן לא. ואז הכל יחזור לנקודת ההתחלה.

עמרם: (פונה למנחים): אני בכלל לא מבין מה אתם רוצים מאיתנו? אתם לא רואים שהן צריכות להשתנות? ובכלל אני לא מבין מה אני עדיין עושה כאן. לא הגיע הזמן שאני אעזוב? אתם מקבלים הנה חדשים, אולי כבר תביאו מישהו במקומי?

עמרם נמצא חודש וחצי לפני הסיום ומגיב באופן רגרסיבי לשינוי שמהדהד (Foulkes, 1975) אצל יחזקאל, שהגיב אליו ממקום לא מודע, דרך הדיכאון של עמרם.
יחזקאל רואה את התהליך של עמרם גם כהשתקפות של עצמו. בקבוצה שבה מדובר באוכלוסיית גברים אלימים, חווית הנטישה מקבלת עוצמה גבוהה יותר.
ההד הקבוצתי כאן, הינו הד של איום הנטישה והנסיגה בקבוצה.
 
הרצון להביא נשים לקבוצה, זאת משאלת בריחה שדרכה יקרה השינוי ולא דרך הפרט המטופל. התקווה היא שהנשים ישתנו ולא הגבר. במידה רבה זוהי, לכאורה, לגיטימציה בלתי מודעת להמשכיות של האלימות וביטוי להשארת האשמה במקום אחר, אצל הנשים. המשאלה להבאת הנשים הינה גם ביטוי לחוסר אמון כלפי המנחים שלא מצליחים ליצור את השינוי. ואולי, יש כאן גם ביטוי של קנאה המהולה בחרדה סביב בקונפליקט שעלול להיווצר לאחר עזיבתו של עמרם. 

בהמשך לאחר מספר שבועות, במפגש הסיום, עמרם מסכם את מה שעבר עליו ופונה בהתרגשות לקבוצה:

תראו אתם יודעים שאני פתוח ואומר את הדברים. אבל פעם זה לא היה ככה. ואני אומר לכם שאם לא תפתחו לא יקרה כלום. גם אני הגעתי הנה בגלל שאיימתי על אשתי. אפילו זה בקושי היה. אבל פה סיפרתי מה באמת קרה. איך הייתי בולש אחריה, מאזין לה ובוחן אותה. הייתי בתוך המאבק. היום אני הרבה יותר רגוע ווזה רק בגלל שסיפרתי.

יוסי: אבל לא היית עושה לה כלום.

עמרם: לא יודע. כבר הייתי מאוד קרוב לעשות דברים. הייתי נואש. ראיתי כאן שבאמת מוכנים להקשיב לך. אולי הדיבורים לפני הקבוצה ואחריה, עם החבר'ה, נתנו לי הרבה ומנעו ממני לעשות לה משהו...

עמרם עבר תהליך טיפולי ארוך, אבל עדיין נמצא בהכחשה מסוימת לגבי משמעות האלימות. לעיתים הוא מזהה בעצמו דפוסים אלימים, לעיתים מכחיש. מה שמלמד על הצורך בהמשך הטיפול. אנו מזהים את הקול של יוסי כמשקף את השכנוע העצמי מול החרדה מאי הצלחה בסיום התהליך הטיפולי. לא ברור אם קשיי הקומוניקציה (Foulkes, 1964) של יוסי ייעלמו, האם הוא יוכל להיות יותר מודע לעצמו ולשלוט על ביטויי הכעס שלו. עמרם מייצג את המציאות ויוסי מייצג את המשאלה. זהו גם הד קבוצתי לתהליך. העזיבה של עמרם מעוררת חרדה מריקנות ואי הצלחה. פוקס (Foulkes, 1964), התייחס לליקוי בתקשורת כמרכיב המרכזי של הבעיה, ולכן האלימות מול בת הזוג הינה ביטוי לקושי זה, לחוסר היכולת לדבר פנימית את הרגש ואת האני לעומת העולם, לעומת האשה. המשאלה של יוסי הינה לשלוט על כאב זה, ובכך לטפל בליקוי הקומוניקטיבי.

פגישה אחרי העזיבה של עמרם:

רמי מדבר ומדבר. אף אחד לא שואל אותו שאלות. לא מתייחסים אליו. אבי "מנקר". עיניו נעצמות מידי פעם. עד שהוא ממש נרדם למספר שניות.

המנחה: מאוד שקט וכבד בקבוצה היום. אולי מישהו מבין מדוע?

אבי: מה אתה רוצה? הכל עשר!

המנחה מבקש מאבי לדבר  על ההרגשה של, ואבי, מרים את קולו, ואומר בטון זועף ורוטן: מה אתה רוצה? למה אתה חופר? למה לא מספיק לך?

לאחר עזיבת עמרם יש חלל גדול, רגרסיה, דיכאון חרדה, ריקנות והשלכת התוקפנות והכעס כלפי המנחה. ייתכן כי דווקא בשל החרדה, אולי היה מקום לדבר אותה, ממקום יותר מכיל ותומך. גישת האנליזה הקבוצתית אולי הייתה מתרגמת את הקושי, דרך התקווה, גם לראות את ה"אין" עכשיו, וגם לראות את האפשרות ל"יש" לאחר מכן.

בפגישה הבאה:

עמית סיפר לפני הקבוצה ליחזקאל, שאותו הוא מכיר, שאינו רואה את הבן שלו כי אשתו מונעת זאת ממנו.

יחזקאל: עמית, סיפרת לי בחוץ על הבן שלך, אולי תספר מה קורה איתו? אתה כבר רואה אותו?

עמית: איפה? היא לא נותנת לי לראות אותו.

יחזקאל: היא עדיין עושה לך בעיות?

עמית: אל תשאל... בל"ג בעומר ראיתי אותו ליד המדורה... צעקתי לו לבוא. צרחתי להם. שישמע. שתשמע כל השכונה. מיד הם חטפו את הילד והבריחו אותו הביתה. איזה צרות שהם עושים לי...

אלי: גם אני הייתי ככה...

מנחה: למה אתה מתכוון?

אלי: גם אני האשמתי אותה תמיד. לא ראיתי איך אני מתנהג, איך אני מפחיד אותה. הוא לא מבין שהוא הפחיד את האשה. הפחיד את הילד. גם אני לא הסכמתי לראות את הילדים בתנאים שלה. זה רק התנקם בי. לקח לי המון זמן להבין את זה. להשתנות.

המנחה: נראה שהיו לכך מספר סיבות.

אלי: אולי הסבל, היה לי הרבה זמן לחשוב במעצר, ואחר כך ב"בית נועם". אני חושב שעמית נמצא עכשיו במצב של "לא לראות".

עמית: אתה לא מבין. זה בכלל לא המקרה שלי. חשבת פעם איך זה לא לראות את הילד שנה וחצי? חשבת פעם איך זה שהיא לא מוכנה שאני אפגש איתו?

היא מפעילה כנגדי את כולם.

לכאורה, בקבוצה יש קושי לראות את המימד של ותיקים וצעירים. לותיקים שמיוצגים על ידי אלי, יכולת התבוננות רבה יותר כלפי עצמם. דרך זה הם מראים גם לאחרים. זהו תהליך של קבלת משתתף חדש, תהליך של חונכות לא מודעת. הקושי לראות הינו גם ביטוי לקושי להראות ולהיראות, ההשתקפות שמפחידה ומאיימת (Pines, Hearst & Behr, 1982 ; Weinberg & Toder, 2004).

היבטים אחרים קשורים למוטיב המדורה והאש. החום הקשה (שם חם ואצלי בודד וקר). לבד וביחד. עמית נמצא במצב הקורבני ואלי עשה תנועה ממקום של קורבן למקום אחראי יותר. להיות קורבן הינו ליקוי בקומוניקציה (Foulkes, 1975). בחדר מבוטאות מילים כמו נקמה, פחד, עם עולם תוכן חרד ותוקפני מעצם השינוי בקבוצה, עם זאת קיים גם קול נוסף, של אלי, זה המבטא את תקווה לריפוי.

ביטוי אחר בולט דרך הכניסה והיציאה של משתתפים וההשפעה על הקבוצה כתוצאה מכך. פוקס (Foulkes, 1964), כמי שמאמין בלא מודע האישי, הקבוצתי והחברתי, מדגיש תהליכים אלו כמשאב לגדילה ושיפור מיומנויות הקומניקציה, בקבוצה ובסביבה. המטריקס הקבוצתי הינו מטריקס משתנה, הן ביחס לתוכן (אלימות הגברים), והן ביחס לתהליך (כניסה, יציאה, רגרסיות, השתקפויות, חרדות נטישה ועוד). עוצמת הקבוצה הינה בהיותה ערה לתהליכים אלו ושימוש בהם כ"חומר לעבודה". אלו חיי הקבוצה ואלו גם מאפייני החיים בכלל.

החיים מזמנים פרידות והתחלות חדשות כל העת. לגבר האלים, חרדת הנטישה והעזיבה הינם הכאב הגדול שמוביל אותו בעיתות מצוקה למצבי אלימות.  החייאה "נורמלית" של מצבים אלו תאפשר עיבוד מובנה, תהליכי, שינוי של דפוסי ההתנהגות בהמשך ושיפור הקומוניקציה עם הסביבה ועם עצמו. שינוי כזה ייחודי בקבוצה טיפולית בשירות המבחן. מאחר והשרות פועל בצל החוק, הטיפול מפגיש את המטופל עם הקונפליקט הרגשי מול העבירה שביצע, כשהקבוצה מעצימה את הדברים ונותנת ביטוי חד יותר, מובהק וחזק של ההתנהגות העבריינית. הכח של הקבוצה, דרך השימוש בגורמים המרפאים שיאלום (Yalom, 1985) הגדיר, כגון, אוניברסליות,  אלטרואיזם, משמעות הקבוצה כמיקרוקוסמוס, לכידות קבוצתית ועוד, ודרך גורמים מרפאים מרכזיים בגישתו של פוקס (Folkes, 1975), כגון, תופעת המראה, ההדהוד והשיתוף, הוא זה שמהווה את הגורם והדוחף לשינוי, שאיננו רק ברמה האינטראפסיכית, אלא גם ובמקביל ברמה החברתית.  

במפגש הטיפולי בצל  החוק קיים ערך מוסף משמעותי, גם מאחר והקבוצה מפגישה את המטופל כל העת עם האחריות, הבחירה והתובנות החדשות שהוא מגלה לגבי מניעיו והגורמים שהביאו אותו להתנהגות העבריינית. מפגש מורכב כזה, עם מסגרת תומכת, מלווה ומקדמת, אפשרי וייחודי בשרות המבחן, גם מאחר והשרות מהווה מסגרת שיקומית אמבולטורית (מסגרת "תקון" מחוץ למסגרת הכלא, או כל מסגרת סגורה אחרת), במובן הזה, שלשירות אין סמכויות מענישות, והתפיסה הפילוסופית-מקצועית נשענת על האוריינטציה השיקומית וחיפוש אחר דרכים לשינוי אצל הפרט והפחתת הרצידיביזם (פולק ולזר, 1999).

4. שלבים התפתחותיים בקבוצת רכבת
חוקרים וכותבים שונים, כמו מקנזי וליבסלי (1997), אגמון ושניידר (1998) ואחרים, מציינים חוקיות ושלבים בהתפתחותה של קבוצה טיפולית. למרות השונות בין התיאוריות השונות והדגשת פן חברתי, בין אישי או פן תוך אישי, ניתן למצוא גם דמיון בין תיאוריות אלה. אנו מוצאים על פי רוב, שלבים תוכניים הכוללים: שלב ההתחלה הכולל בעיות הכללה והשתייכות, שלב האמצע הכולל בעיות שליטה, תחרות, אמון, בדיקת הסמכות ובדיקת השפעה ואוטונומיה אישית. שלב מתקדם בו, לאחר שנפתרו באופן חיובי בעיות השלב הקודם, נבחנים תכני רגש מהותיים שונים בעצמם ובאחר. שלב הסיום הכולל תהליכים של מניעת הסיום, כמו הכחשה, נסיגה, בריחה, חזרה לתכנים קודמים, ותהליכי השלמה עם האובדן.

בקבוצה טיפולית עובר המטופל תהליך פנימי המושפע מהתהליך החיצוני אותו עוברת הקבוצה. חרדותיו והגנותיו הראשוניות משתלבים עם דפוסים דומים של מטופלים אחרים בקבוצה, בהמשך הוא חש בטחון ואמון רב יותר וזאת ככל שהקבוצה חשה כך.

כיצד יכול להתבצע התהליך בקבוצת רכבת? האם מסוגל Setting כל כך מורכב הכולל כניסות ויציאות במהלך הקבוצה, לאפשר תחושת בטחון ואמון הדדי החיוניים לתחושת האינטימיות ולעיבוד תכנים מעמיק? בהכללה, נאמר כי התיאוריות השונות של הטיפול הקבוצתי ינקו את מקורות השראתן מתיאוריות התפתחויות שונות של היחיד והשליכו הבנות שונות של תיאוריות אלה על היישות הקבוצתית. השוואה מעניינת יכולה להיות השוואת שלבי הקבוצה שתוארו, לשלבי התפתחות היחיד של אריקסון (1960): אמון לעומת חשד, אוטונומיה לעומת בושה וספק, יזמה לעומת אשמה, יצרנות לעומת נחיתות, זהות לעומת פזירות תפקיד, אינטימיות לעומת בדידות, פוריות לעומת קיפאון ושלימות לעומת ייאוש.

בצפייה בתהליך האישי אותו עובר מטופל ניתן להשליך את ההבנות הקבוצתיות חזרה למימד האינדיבידואלי ולטעון כי למעשה בקבוצת הרכבת הטיפולית, עובר המטופל הבודד את אותם תהליכים המוכרים מהתפתחות קבוצתית וזאת באופן אינדיבידואלי. הבנה נוספת היא כי הקבוצה כשלם, עוברת תהליכים גליים ומעגליים בהם היא מתמודדת עם שלבים שמכילים התמודדות עם חרדות פנימיות וחיצוניות, שלבי עבודה ואינטימיות ושלבי התמודדות עם אובדנים שונים.

הצטרפותו של מטופל לקבוצה קיימת והעובדה שאין לקבוצה תאריך סיום, מביאה לחוויה אישית כי הקבוצה התקיימה מאז ומעולם ותמשיך להתקיים לעולם, גם אחריו. במובן הסמלי, זאת חוויה הדומה לחוויה האנושית הבסיסית בה אנו מצטרפים לחברה האנושית, פועלים בתוכה ועוזבים אותה לבסוף. בתהליך האישי אותו עובר כל מטופל, מצוינים שני המועדים המשמעותיים ביותר בתהליך הטיפולי אותו חווה המטופל והם "הלידה" ו"המוות". תהליך הצטרפות לקבוצה ותהליך הפרידה ממנה.

למרות עוצמתם הטיפולית הרבה של שני אירועים אלה חשוב לזכור גם את התקופה שביניהם. תקופת "החיים" היצירתית. בדומה לקבוצה טיפולית סגורה, גם בקבוצת רכבת ניתן להתייחס לאירועים סמליים אלה בהבנתנו אירועים ודפוסי רגש ומחשבה המאפיינים את המטופל, וזאת על מנת שיוכל להשליך חזרה את התובנות על התנהגותו בקבוצה חזרה לחיים המציאותיים.

כל מטופל בקבוצה עובר "מסע התבגרות" וזאת דרך תהליך המחייב אותו לחוש צעיר ומתחיל ובהמשך לחוש בוגר יותר ויותר בקבוצה, וזאת עד לעזיבתו. הוא נכנס "צעיר", מטיל ספק ביכולת הקבוצה לסייע לו, מביע חוסר אמון בחברי הקבוצה ובמנחים וחש חוסר בטחון במשאביו האישיים וביכולתם לסייע לו בהתמודדות החברתית בקבוצה. קבוצה יכולה להעביר למטופל חדש מסרים מרגיעים כמו, "גם אנחנו העלינו שאלות בהתחלה". "גם אנחנו היינו במצב דומה לשלך. אתה כמונו". אך גם מסרים של דחייה וקושי מול הצטרפותו שמערערת את המסגרת החברתית המוכרת, בדומה לאח חדש הנולד למשפחה.

בקבוצה הטיפולית בשירות המבחן למבוגרים, מקובל לשמוע ביטויים אצל המטופלים המתחילים, שממעיטים בחומרת התנהגותם הקשה, לעיתים אף הכחישו אותה באופן כמעט גורף בנוסח: "אני לא הייתי צריך להיות כאן, כי אם אשתי". היגדים הגנתיים אלה פוגשים לעיתים בדיבור מכיל של ותיק שמחייך בהבנה ואומר: "זה בסדר, גם אני דיברתי כמוך, אבל היום אני מבין דברים נוספים...". מסע ההתבגרות גורם לחשיבה ולפרספקטיבה שונה דווקא אצל חברי קבוצה הוותיקים, שלנו היה נדמה כי הם מקובעים בעמדות נוקשות. נראה כי כניסתם של מטופלים חדשים הביאה אותם לתהליך של הבשלה. הם חוו די בקבוצה כדי לראות איך אנשים נפתחים ונעזרים, ונראה כי כניסתם של מטופלים חדשים בעמדות של חוסר אמון וחרדה, מאתגרים אותם לבחון את עצמם ודוחפים אותם להתקדם לעמדות פתוחות יותר.

לאחר ההשלמה עם אובדן ופרידה מחברי קבוצה משמעותיים ומובילים, פינוי המקום בקבוצה, הביא את חברי ה"דור הבא" לתפיסה של יתר מנהיגות ולקיחת אחריות גם מבחינת התייחסותם הבוגרת יותר לתכנים אישיים ורגשיים, דבר שאולי לא היה קורה להם בקבוצה טיפולית סגורה.

נראה כי התהליך האינדיבידואלי של הצמיחה בקבוצה, מאפשר גמישות והתפתחות בתפקידים הקבוצתיים אותם נוטל המטופל. הדינמיקה בה מצטרפים ועוזבים מטופלים מקשה על קיבעון בתפקידים, ומאפשרת צמיחה אישית.

צירי הזמן וסמלים
שני מרכיבים חשובים בהבנת התהליך הם צירי הזמן והסמלים שנבנים בקבוצה. הפסיכותרפיה הדינמית כוללת שיקולים של מימדי זמן: עבר הווה ועתיד. בכל טיפול קיימים מימדי הזמן האישיים והמימדים הטיפוליים. גם קבוצות טיפוליות מפתחות מורשת ייחודית להן על סמך העבר המשותף, אותה הן מפעילות בניסיון להתמודד עם אירועים נוכחיים בקבוצה (רוטאן וסטון, 2004).

קבוצת רכבת הינה קבוצה שאמורה לפעול כמו טלנובלה, לא משנה מתי נכנסת אליה, תוך זמן קצר יחסית הינך אמור להבין מה קורה בה באופן בסיסי ולצפות לפרק הבא...

ניתן לתאר שני צירי זמן הפועלים על חיי הקבוצה:

ציר ההווה, זהו ציר הזמן הפועל בפגישה הבודדת. ציר האינסוף, שזהו ציר הזמן הכולל את הפגישות שהיו והפגישות העתידיות.

בכל אחד מהצירים האלו יש זרימה קבועה של סמלים אשר יוצרים את ה- Setting הקבוע. סמלים אלו כוללים טקסים קבועים, משברים נורמטיבים ודרכי התמודדות טקסיים עם משברים אחרים (Shapiro & Ginzberg, 2002).

ציר הווה:
בכל פגישה מתקיים טקס התחלת הפגישה: הוא כולל בדרך כלל כניסה, סידורי ישיבה, פתיחה של המנחים, לעיתים יש אפשרות לבדיקת מצבם של המשתתפים לפני שמגיעים למרכז השיחה. בהמשך יש דרך קבועה, שבה מתבררים הנושאים העיקריים וטקס לסיום המאפשר סיכום של המנחים. כבכל קבוצה טיפולית, בהתאם ל- setting שנקבע, החלטות מקצועיות, המודל ההתערבותי שנבחר ודפוסים אישיותיים של המנחים והמטופלים, קיימים דפוסי התייחסות קבועים ל"משברים" שונים ובכלל זה למשל: איחור או יציאה טרם הזמן, הפרעות שונות במהלך הפגישה, הודעה של מטופל על אי הגעה למפגש הבא וכו'.
 
ציר האינסוף:
המפגשים הינם דומים מבחינה מבנית,  והשינוי יהיה בעיקר בתוכן בו תתמקד הפגישה. בציר זה יהיו התייחסויות קבועות לצורות הכניסה והפרידה מחברי הקבוצה. טקסי חניכה ופרידה מוכרים בספרות המקצועית ויש לתת להם דגש מיוחד (רוטאן וסטון, 2004) והתייחסות לתכנית הטיפולית הכוללת של המטופל ולעיתים גם של מצבו המשפטי, והתייחסויות לארועים שונים הנמצאים ב"לוח השנה" של הקבוצה ובכלל זה שבירת רצף המפגשים בשל חגים, חופשות של המנחים, שירות מילואים, ועוד. כמובן שההתייחסות לארועים אלה תהיה גם בציר ההווה וזאת על פי דפוסי ההתנהגות וההנחייה שעוצבו. הבניית הסמלים והטקסים באופן עקבי ורצוף מביאים לתחושות בטחון ואמון של המטופל במנחים, בחברי הקבוצה האחרים וביכולת שלו לשינוי והתקדמות.

היבט אחר אשר יבוא גם הוא לביטוי בצירי הזמן קשור בשונות שבין סוגי קבוצות רכבת. בקבוצת רכבת בעלת מאפיינים של "דלת מסתובבת" תהיה ההתייחסות ממוקדת בציר הפגישה הנוכחית. בקבוצות בעלות מאפיינים דינמיים יותר, ידגישו, לצד בחינת ההתרחשות ב"כאן ועכשיו" גם מימדים רבים בעבר האישי והקבוצתי ואת המימד העתידי.

5. סיכום ומסקנות
בהתבוננות במורכבות קבוצת הרכבת חיפשנו דרך להבנה של התהליכים השונים המתרחשים בה. במובנים רבים קבוצה זו דומה לקבוצות האנליטיות, בצורתן ובחלקים מהמבנה שלהם, אך שומרת גם על המבנה הקבוצתי המתואר ע"י תיאורטיקנים אחרים (Yalom, 1985 ; Whitaker, 2002).

מושג קבוצת הרכבת מושאל לכל גישה והשימוש במינוח ובמטפורה הזו, הופכת להיות ביטוי מילולי של "כוונה", אך לא בהכרח ביטוי מובן ובהיר כפי שמקובל בספרות המקצועית בדרך כלל. הדבר המותאם ביותר שאפשר לומר על קבוצת רכבת הינה בהיותה נתונה לפרשנות המשתמש, בהיותה בלתי מוגדרת.

המאמר הדגים קבוצת רכבת של גברים בשירות המבחן למבוגרים שהכו את בנות זוגן. המאפיין המרכזי בקבוצה והמכנה המשותף שלה הינה הליקוי בתקשורת (Foulkes, 1975), שהינו המרכיב המרכזי המביא לקשיים רגשיים על פי התפיסה האנליטית. פוקס (Foulkes, 1975), הדגיש כי ליקוי בתקשורת הינו המשתנה המרכזי לתחושות הסבל של המטופל ומהווה את הבסיס לשיתוף בטיפול הקבוצתי האנליטי. אכן, אין מדובר בקבוצה טיפולית אנליטית קלאסית, אולם ראינו את המושגים האנליטים בהתהוותם בקבוצת רכבת "רגילה".

בעת הכתיבה נוכחנו בשני נתונים מעניינים: הראשון, להפתעתנו קיימת בספרות המקצועית התייחסות לא מעטה לזוויות תיאורטיות הקשורות לקבוצת הרכבת, ובהם כניסות של מטופלים, עזיבות, טקסים, מימדי הזמן, החלפת מנחים בקבוצה עובדת, ועוד, אך לא מצאנו מסגרת תיאורטית שתייחד את קבוצות רכבת, על אופיין הייחודי. הנתון השני, מצאנו שקיימת התפתחות ועשייה רבה בתחום הקבוצות הפתוחות- קבוצות הרכבת. התרשמנו מתהליכים של שילוב קבוצות רכבת במרחבי הטיפול הציבורי והפרטי. פרקטיקה זו נמצאת במגמת התרחבות ונראה כי המושג "קבוצת רכבת" הופך להיות מוכר וידוע למטפלים הקבוצתיים בישראל

השימוש הנרחב בישראל בקבוצות רכבת מחייב לדעתנו המשך חקירה, בדיקה והתבוננות בתופעת הקבוצה הזו באופן מעמיק.  אנו ערים לקושי לקיים קבוצה כזו בשל היותה ללא גבולות זמן מוגדרים, אך לדעתנו יתרונותיה עולים על החסרונות. אין ספק שהדמיון בין המסגרת הקבוצתית בקבוצת רכבת דומה במידה רבה למציאות החיים המשתנה ובכך מתאפשר שימוש מקצועי טיפולי בונה בקבוצה כזו עבור הפרט עם השלכות מעשיות על חייו.

שירות המבחן למבוגרים כשירות מקצועי מחפש כל העת דרכים חדשות ויצירתיות המשלבות שני אספקטים: האחד, יעילות טיפולית למען שיקום המופנים וצמצום העבריינות, והשני, התייעלות כלכלית ושימוש מושכל יותר במשאבי השרות. נראה כי קבוצת הרכבת יכולה לענות במידה רבה על שני מרכיבים חשובים אלו. דרושה לשם כך סבלנות רבה ולמידה מעמיקה, כך שבתהליך ארוך טווח  יכולה קבוצה מסוג זה להיענות לצרכי המשתתפים (הקבוצה כשלם והיחיד בתוכה), המנחים והארגון, גם אם לעתים נראה כי צרכים אלו יש בהם לעתים ניגודים.

כך למשל בחקירת המושג קבוצת רכבת נדרשת התייחסות אל המטופל במספר היבטים משולבים, כמו, אפיונו האישיותי והרקע שלו, האופן שבו הוא השתלב בקבוצה ובעיתוי שלה, כיצד הגיב לתהליכים השונים בעת שהרכבת נעה, למעברים, ליציאות, כיצד הוא עזב את הרכבת וכו'. קבוצת הרכבת מאפשרת התייחסות מאוד רחבה למטופל, ומכאן גם לסייע לו במציאות חיים המורכבת שבה הוא נמצא, ובעצם באה לידי ביטוי דרך ההשתקפות של הרכבת. קבוצת הרכבת יכולה להיות האמצעי ליציאת המטופל ממעגל החיים העברייני אליו נכנס, בהיותה במגע עם מכלול הרבדים החברתיים שדחפו אותו להתנהגות עבריינית.

קבוצת הרכבת הינה ביטוי סימבולי לתנועת הקבוצה, אך גם מעבר לכך. זהו ביטוי לתנועת החיים בין תחנות חיים שונות, כאשר כל תחנה מהווה עבורנו פתח כניסה לתחנה הבאה. כך היא הרכבת, שנעה בין עולמות שונים ומחברת בינם בתנועתה ורציפותה.  מימד חיי הקבוצה פוגש את מימדי החיים של כל אדם. המפגש בין שני מימדים אלו העסיק וליווה אותנו בעת הכתיבה, שכן מצאנו עצמנו שוהים בתחנות החיים שלנו, כאשר לתוך זה נכנסו אלמנטים של זמן, רגש, מחשבה ופתרון. למדנו שהעיסוק בקבוצת הרכבת הוא בעצם עיסוק בעצמנו ובעיקר בתחנות חיינו האישיים והמקצועיים. ההתבוננות על המבנה המורכב והתהליכים של קבוצת הרכבת, פגש אצל כל אחד מאיתנו מרחבים שונים, גם של עשייה וגם של התפתחות. זוויות ההתייחסות השונות שאספנו אפשרו לנו לחוות ולהכיר את המבנה הייחודי הזה, אך עדיין הותירו בנו שאלות, סקרנות וספקות, אליהם בוודאי נצטרך להתייחס בעתיד.

6. מקורות

אגמון, ש., ושניידר, ס. (1998). שלבים בהתפתחות קבוצה קטנה- מבט פסיכודינמי.  שיחות, י"ב, 3, 194-200.

אריקסון, א. (1960). ילדות וחברה,. ת"א: הקיבוץ המאוחד.

ויניקוט, ד.ו. (1995). משחק ומציאות. ת"א: הוצעת עם עובד

טאובר, א., גוטספלד, י. ואן דר האל, א. (1996)." קבוצות פתוחות לבנים של ניצולי שואה".  שיחות, י', 3, 194-200.

מקנזי, ר.ק., וליבסלי, ו.ז. (1997). "מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד". בתוך: נ. רוזנוסר (עורכת), הנחית קבוצות- מקראה (עמ' 187-200), ירושלים: הוצאת מרכז ציפורי.

פולק, י, ולזר, א., (1999). "השפעת הטיפול לפי צו מבחן ושירות לתועלת הציבור (של"צ) במניעת עבריינות חוזרת בקרב מטופלים בשירות המבחן למבוגרים". בתוך: מ. חובב, מ. גולן, וי. ווזנר (עורכים), עוברי חוק בישראל, הערכת תוצאות טיפול (עמ' 149-166), תל אביב: הוצאת צ'ריקובר.

רובינשטיין, ז., ובן יקר, מ. (1994). קבוצת רכבת. הרצאה בכנס הארצי לטיפול קבוצתי, ת"א.

רוטאן, ג.ס., וסטון, ו.נ. (2004).  פסיכותרפיה קבוצתית, גישה פסיכודינמית, תפקידי המטפל הקבוצתי, קרית ביאליק: הוצאת אח.

Adler, M., & Rungta, S. (2002). Integrating new members into an ongoing therapy Group: the life-tine technique. Group, 26(4), 283-296.

Foulkes, H.S., & Antony, E.J. (1965). Group psychotherapy, the psychoanalytic Approach. London: Penguin books ltd.

Foulkes, H.S. (1964). Therapeutic group analysis. London: Allen & Unwin.

Foulkes, H.S. (1975). Group analytic psychotherapy, method and principles. London: An Interface book.

Galinski, M.J., & Schopler, J.H. (1989). Developmental patterns in open-ended groups. Social work with groups, 12(2), 99-115.

Haywood, T.W., Kravitz H.M., Grossman., N.S. Cavanaugh, J.L.Jr.,  Davis, J.M. &  Lewis, D.A. (1995). Predicting the "revolving door", phenomenon among patients with schizophrenic, schizoaffective and affective disorders. American journal of psychiatry, 152, 856-861.

Hinshelhood, D.R. (1999). How foulkesian was bion? Group analysis, 32, 469-488.

Shapiro, L.E., & Ginzberg, R. (2002). Parting gifts: Termination rituals in group therapy. International journal of group psychotherapy, 52 (3), 319-337.

Trow, D.B. (1960). Membership succession and team performance. Human relation, 13, 259-268.

Weinberg, H., & Toder, M. (2004). The Hall of mirrors in small, large and virtual groups. Group analysis, 37(4), 492-507.

Whitaker, D.S. (2002). Using group to help people. New York: Routledge.

Yalom, I.D. (1985), The Theory and practice of group psychotherapy, New York: Basic Books.

Ziller, R.C. (1965). Toward a theory of open and closed groups. Psychological bulletin, 64, 164-182.

[1] המאמר פורסם במסגרת הספר "התמכרויות, אלימות ועבירות מין: טיפול לאור החוק", בעריכת דר' מהל, ח., דר' חובב, מ.,  ודר' גולן, מ. מו"ל: ירושלים:כרמל תשס"ט.

[2]עו "ס, ד"ר, מנהל תחום, היחידה לאובדן פתאומי ושכול, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

[3]  עו"ס, M.A., מנהל תחום טיפול ושיקום בשירות המבחן למבוגרים (בדימוס), מנהל התכנית להכשרת מנחי קבוצות ביחידה ללימודי המשך, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות,
באוניברסיטת חיפה.

[4] צו מבחן מהווה חלופה שיקומית במערך הענישה הפלילית. מטרת המבחן היא הפסקת ההתנהגות העבריינית בתקופת המבחן ולאחריה, תוך שינוי ושיפור תפקודים אישיים וחברתיים.