מאמר זה מציג את גישת הפלייגראונד The Playground Approach (ALP – Attune Listening Playground) כהמשגה ופרקטיקה של מרחב הצטרפות מתהווה – מרחב עבודה הנשען על הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית, ומאפשר החזקה יזומה של אי־וודאות הדדית בין מטפל למטופל. בניגוד לגישות טיפוליות המדגישות פירוש, סימבוליזציה או הבהרה מוקדמת של משמעות, גישת הפלייגראונד ממקמת את היווצרות הקשר עצמו כליבת ההתערבות, ומציעה להכיר באי־וודאות הדדית, לא ככשל שיש לצמצם אלא כתנאי מבני להופעת קשר, ויסות ומשמעות. בהקשר זה, המונח קשר אינו מצטמצם לממד רגשי בלבד, אלא כולל גם רובד חושי־יחסי של תיאום, נוכחות והיענות הדדית.

במובן זה, מרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד הוא גם מרחב פוליפוני במהותו: מרחב שבו כמה קווים חושיים־הבעתיים — קול, תנועה, קצב, נשימה, מבט, מרחק, עוצמה ותזמון — פועלים בו־זמנית בתוך המפגש. 

המאמר ממקם את הגישה בתוך השיח הוויניקוטיאני, ההתפתחותי, האינאקטיבי – Enactive והאינטרסובייקטיבי, וממחיש את יישומה באמצעות וינייטה קלינית. נדון באימפקט הטיפולי של שהייה יזומה במרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד, ובהשפעותיו על עבודה טיפולית במיוחד עם ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי.

מבוא: התהוות הקשר לפני התהוות המשמעות

במרחבים טיפוליים, חינוכיים וחברתיים, קיימים מצבים רבים שבהם השפה המילולית מוגבלת, אינה זמינה, או אינה מהווה את הדרך המרכזית לארגון הקשר. עם זאת, גישת הפלייגראונד אינה רלוונטית רק למצבים שבהם השפה המילולית אינה זמינה. גם כאשר האדם ורבלי, ולעיתים אף ורבלי מאוד, הקשר אינו נבנה מן התוכן בלבד, אלא מן האופן שבו הדיבור, הגוף, הקצב, העוצמה, ההשהיה והנוכחות מתארגנים יחד בתוך המפגש.

במצבים אלו, שאלת הקשר – ולא שאלת המשמעות – הופכת לציר המרכזי של העבודה. לעיתים, קשר זה מתהווה תחילה ברובד חושי־יחסי וזמני, עוד לפני ניסוח רגשי או מילולי מפורש. גישת הפלייגראונד מציעה מסגרת מושגית ופרקטית לעבודה במצבים אלה, ומבקשת להסיט את מוקד ההתערבות מן השאלה “מה המשמעות של ההתנהגות?” אל השאלה “כיצד הקשר מתהווה כאן ועכשיו, וכיצד ניתן להצטרף אליו?”.

גישת הפלייגראונד מגדירה הקשבה כפעולה יוצרת של התכווננות לקשר עצמו. המונח Attune Listening מתייחס ליכולת להיות מכווננים לאופן שבו המפגש מתהווה בזמן אמת, לתבנית היחסית־דינמית של תנועה, תזמון, עוצמה והשהיה, ולא לתוכן המסר, למשמעותו המילולית או לפירוש קוגניטיבי מוקדם.

הקשבה כזו פועלת דרך רובד התקשורת הרב־חושית, שבו תנועה, קול, קצב, נשימה, מבט ומרחב נחווים כהתרחשות גשטלטית אחת, ולא כאוסף של ערוצים נפרדים. הרובד הרב־חושי של התקשורת, בהקשר זה, אינו אמצעי נלווה לשפה אלא עיקרון מארגן של קשר, המאפשר תיאום, ויסות והיענות הדדית גם כאשר שפה מילולית אינה זמינה, אינה יציבה או אינה משמשת כעוגן מרכזי. גישת הפלייגראונד מדגישה את היכולת המקצועית לזהות, לשאת ולהשתתף ברובד חושי זה של הקשר.

המונח Playground מציין את מרחב העבודה שבתוכו מתקיימת ההתערבות. מרחב הפלייגראונד הינו מרחב יישומי של הצטרפות, משחק ופעולה בזמן אמת, שבו ניתן לשהות במצב של אי־וודאות משותפת, ליזום הצטרפות רב־חושית, ולהיענות לדינמיקה המתרחשת מבלי למהר לקבע משמעות או לכפות פירוש. בתוך מרחב זה מתהווה מרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד: מרחב שבו המטפל מצטרף לא רק למסר מילולי או להתנהגות גלויה, אלא למארג החי של הקול, הגוף, הקצב, הנשימה, המבט, המרחק והעוצמה כפי שהם מתארגנים במפגש.

נקודת מוצא זו מהדהדת את תפיסתו של Donald Winnicott, שלפיה מרחב המשחק הפוטנציאלי, אותו מרחב ביניים שאינו פנימי ואינו חיצוני, הוא תנאי יסוד למשחק, ליצירתיות ולהתהוות קשר. עם זאת, בעוד שוויניקוט תיאר מרחב זה בעיקר במונחים תיאורטיים־קליניים, גישת הפלייגראונד מבקשת להפוך אותו למרחב עבודה פעיל, הניתן להחזקה, ליוזמה ולתרגול בזמן אמת.

מרחב המשחק הפוטנציאלי ואי־הוודאות כעיקרון מבני

ב־Playing and Reality, ויניקוט מתאר את מרחב המשחק הפוטנציאלי כמרחב שאינו נדרש להכרעה: אין בו צורך לקבוע האם החוויה שייכת לעולם הפנימי או החיצוני, האם היא “אמיתית” או “מדומיינת”, ומהו מקורה המדויק. דווקא הוויתור על הכרעה זו מאפשר למרחב להישאר חי, פתוח וניתן למשחק. המתח בין פנים לחוץ אינו בעיה שיש לפתור, אלא תנאי שמוחזק, תנאי שמאפשר חוויה, קשר ויצירתיות מבלי למהר לחלץ משמעות.

גישת הפלייגראונד מרחיבה רעיון זה ומציעה לראות באי־וודאות לא מצב זמני שיש “לעבור דרכו”, אלא מצב יחסי מובנה, המופיע כאשר הקשר מתקיים לפני התגבשות של שפה, סימבול או נרטיב. במובן זה, אי־וודאות אינה כשל תפקודי או עדות לחוסר כיוון טיפולי, אלא אינדיקציה לכך שהקשר פועל ברמה פרה־לשונית, שבה המשמעות עדיין אינה מיוצגת אלא נחווית.

עמדה זו מתכתבת גם עם תפיסתו של Wilfred Bion בדבר הצורך של המטפל לפעול Without Memory or Desire – כלומר, לשהות במצב של אי־הידיעה מבלי למהר להישען על ידע קודם, פירוש או יעד מוגדר. בשני המקרים, אי־הוודאות אינה היעדר חשיבה, אלא תנאי לחשיבה חיה הנולדת מתוך הקשר.

מרחב ההצטרפות – מתיאוריה לפרקטיקה

בגישת הפלייגראונד, מרחב המשחק הפוטנציאלי מתגלם כמרחב הצטרפות מתהווה. מרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד הוא מרחב מעשי הנשען על פעולת הצטרפות רציפה. זהו אינו מרחב שלישי – Third Place, במובן של ישות נפרדת, אלא שדה יחסי הנוצר מתוך החזקה פעילה של הקשר.

זהו מרחב פוליפוני במהותו, משום שההצטרפות אינה מתרחשת רק אל אדם, מסר או התנהגות אחת, אלא אל כמה קווים חושיים־הבעתיים הפועלים יחד — קול, תנועה, קצב, נשימה, מבט, מרחב, תזמון, עוצמה והשהיה. מרחב זה מתקיים רק כל עוד מתקיימת פעולה של הצטרפות: נוכחות, קשב, סנכרון, תזמון ותגובה הדדית. במובן זה, ההצטרפות נשענת לא רק על הבנה מודעת, אלא גם על היכולת לשהות בתוך קשר חושי מתהווה.

למרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד יש חוקים ועקרונות פעולה ברורים. החוקים אינם חוקים של משמעות או תוצאה, אלא של החזקה – Holding, נוכחות מווסתת, יוזמה שאינה כופה, והקשבה רפלקסיבית. אי־הוודאות במרחב זה אינה פריצה של גבולות, אלא תוצר של החזקה מדויקת: המרחב נשאר פתוח משום שהוא מוחזק.

הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית

בלב גישת הפלייגראונד עומדת ההבנה כי הקשבה אינה פעולה קולטת בלבד, אלא פעולה יוצרת. הקשבה רפלקסיבית מוגדרת כיכולת להיות בנוכחות, בו־זמנית למה שמתרחש אצל האחר, ולמה שמתרחש בתוכנו, ולנוע ביניהם מבלי למהר לקבע משמעות. הקשבה זו פועלת דרך רובד תקשורת רב־חושי, שבו תנועה, קול, קצב, מרחב ונשימה נחווים כהתרחשות גשטלתית אחת. הקשבה זו כוללת רגישות לא רק לתוכן, אלא גם לאופן שבו הקשר מורגש, נע ומתארגן דרך קווים חושיים־הבעתיים בזמן אמת.

מחקריו של Colwyn Trevarthen על אינטרסובייקטיביות ראשונית מצביעים על כך שמוזיקליות תקשורתית – Communicative Musicality, תיאום קצבי־רגשי עם אחר, קודמת להופעת השפה ומהווה את תשתית הקשר האנושי. מוזיקליות זו מתוארת כיכולת אנושית מולדת לארגון הדדי של זמן, עוצמה ותנועה בתוך אינטראקציה, והיא מהווה את הבסיס ההתפתחותי לחוויה משותפת עוד בטרם הופעת ייצוגים סימבוליים.

על בסיס יכולת תיאום ראשונית זו, ניתן להבין את תרומתו של Daniel N. Stern, אשר תיאר את Forms of Vitality כאיכויות דינמיות של חוויה — כגון התגברות, האטה, גלישה או עצירה — שדרכן נחווית משמעות עוד לפני מילים או סמלים. שטרן אינו עוסק בתוכן רגשי או בייצוג, אלא באיכות ההתרחשות עצמה: באופן שבו חוויה נעה, משתנה ומתארגנת בזמן בתוך קשר.

חיבור זה בין Communicative Musicality לבין Forms of Vitality מאפשר להבין כיצד קצב, עוצמה ותזמון פועלים כחומר תקשורתי ראשוני של קשר. בגישת הפלייגראונד, איכויות דינמיות אלו אינן משמשות רק לתיאור חוויה, אלא מהוות עיקרון מבני לפעולה טיפולית: דרכן מתאפשרת הצטרפות רב־חושית רפלקסיבית, המייצרת וריאציה והרחבה של דפוסים קיימים מבלי להישען על פירוש, חיקוי או שיקוף מילולי. כאשר חומר תקשורתי זה זוכה להכרה ולהיענות בתוך המפגש, עשויה להתפתח תחילה תחושת יחד בסיסית, שממנה מתאפשרים ביטחון, אמון ומשמעות משותפת.

חשוב להדגיש כי מוזיקליות תקשורתית בהקשר זה אינה כישרון אמנותי או מיומנות מוזיקלית מצומצמת, אלא יכולת אנושית בסיסית של תזמון, ויסות והיענות הדדית. היא מתבטאת באופן שבו אדם נכנס ויוצא מאינטראקציה, באופן שבו נשימה מתארגנת מול אחר, בקצב הדיבור או השהייתו, ובאיכות התנועה והמרחק. מסגור זה מאפשר לראות בקצב, בעוצמה ובתזמון חומר תקשורתי ראשוני של קשר — חומר שניתן להכיר בו, להחזיק אותו ולפעול דרכו גם במרחב טיפולי יזום.

מתוך הקשבה כזו מתהווה התכווננות רפלקסיבית – Reflexive Attunement, מצב של נוכחות הדדית שבו הקשר עצמו מוביל את ההיענות, והידע אינו מוכנס למפגש מראש אלא נוצר מתוכו, רגע אחר רגע. התכווננות רפלקסיבית מכוונת להישארות ערה למה שמתרחש במרחב היחסי ולכוונון ההיענות מתוך המפגש עצמו, בזמן אמת, מבלי להישען על פירוש, שיקוף או ידיעה מוקדמת. באופן זה, השהייה הוויניקוטיאנית באי־ודאות אינה חוסר ידע או היעדר כיוון, אלא תנאי המאפשר הופעה של חדש, לא כתוצאה של התערבות מכוונת, אלא משום שהקשר מוחזק כמרחב פתוח שאינו מוכרע מראש, שבו משמעות ומשחקיות יכולות להתהוות באופן טבעי.

אי־וודאות הדדית, הצטרפות והבניית משמעות במרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד

החזקה של אי־וודאות הדדית מהווה רכיב יסוד במרחב ההצטרפות בגישת הפלייגראונד. כאשר ההתערבות אינה נשענת על פירוש מוקדם, יעד טיפולי מוגדר או נרטיב מסביר, נוצר שלב שבו הקשר מתקיים לפני הכרעה. שלב זה מאופיין באי־וודאות לא ככשל מקצועי, אלא כתנאי מבני להיווצרות קשר חי, משחק וזרימה.

החזקה זו מחייבת את המטפל לשהות בעצמו במצב של אי־ידיעה, תוך שמירה על נוכחות, ויסות וקשב פעיל. במצב זה, הרובד המילולי נחלש באופן טבעי, והקשב מופנה לרובד החושי־דינמי של התקשורת: קצב, תנועה, מתח, מרחק ושינויי עוצמה. גישת הפלייגראונד אינה מבקשת להפחית את עוצמת אי־וודאות באמצעות מילים או פרשנות, אלא להשהות ולהחזיק אותה באמצעות הצטרפות רב־חושית רפלקסיבית. תפיסה זו מתכתבת גם עם עבודתו של Alan Fogel על ויסות משותף — co-regulation — כמודל דינמי של תקשורת והתפתחות. מנקודת מבט זו, ויסות אינו פעולה שמופעלת על האדם מבחוץ, אלא תהליך המתהווה מתוך התאמות הדדיות, קצב, תזמון והיענות בתוך קשר.

במרחב ההצטרפות, משמעות אינה נקודת מוצא אלא תוצר אפשרי של קשר שהתארגן. הקשר אינו נבנה מתוך הבנה מוקדמת של מה מתרחש, אלא מתוך תיאום מתמשך בתוך אינטראקציה חיה.

במונחים אינאקטיבים – Enactive, ניתן לתאר תהליך זה כהבניית משמעות בהשתתפות – Participatory Sense-Making, כפי שניסחה Hanne De Jaegher: משמעות אינה מועברת בין יחידים כתוכן נתון, אלא נוצרת מתוך האינטראקציה עצמה ומתוך האופן שבו הפעולה ההדדית מתארגנת ומתרחבת בזמן.

אי־וודאות הדדית, בהקשר זה, אינה מצב שיש “לעבור דרכו” בדרך למשמעות, אלא מרחב עבודה מוחזק. ההשהייה בה מאפשרת לאיכויות הדינמיות של המפגש, המתאפיינות בקצב, תזמון, עוצמה והשהיה, לארגן את הקשר לפני הופעת שפה, סימבול או פירוש.

אוטיזם, שונות נוירולוגית והרובד הרב־חושי

עבור ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי, הרובד הפרה־לשוני והרב־חושי נותר לעיתים מרכזי לארגון קשר. תנועה, חזרתיות וקצב אינם בהכרח “התנהגויות שיש לתקן”, אלא אופני ויסות פנימיים ולעיתים גם דרכים שדרכן קשר מבקש להתארגן. במובן זה, תרומתה של גישת הפלייגראונד אינה מוגבלת לאוטיזם בלבד, אלא רלוונטית גם לעבודה עם גיוון נוירולוגי, קשיי ויסות, עומס חושי ותקשורת מורכבת, שבהם הגוף, הקצב, החזרתיות והמרחב עשויים לשאת מידע תקשורתי ויחסי משמעותי. גישת הפלייגראונד מתכתבת עם תפיסות מבוססות־חוזקות במחקר האוטיזם, כפי שהוצעו על ידי Laurent Mottron ו־Jamie Ward, המדגישות תפיסה דינמית וארגון רב־חושי כבסיס לתקשורת.

הצטרפות רב־חושית בגישת הפלייגראונד אינה מבוססת על חיקוי, שיקוף או עידוד ישיר של הדפוס ההתנהגותי כפי שהוא. מטרתה אינה “להשאיר” את האדם בתוך ארגון סנסורי סגור, אלא לזהות את איכויותיו הדינמיות (קצב, עוצמה, חזרתיות, תזמון) וליצור באמצעותן תנאים לקשר מתהווה. באופן זה, דפוסי ויסות סגורים אינם מנוטרלים בכפייה אך גם אינם מקובעים; הם יכולים להפוך לחומר שממנו נפתחת תנועה יחסית חדשה, שבה ויסות, נוכחות והיענות הדדית מתקיימים יחד.

וינייטה קלינית: מן הקול המטפס אל הדיאלוג הרב־חושי: הדהוד פרוזודי־תנועתי במרחב ההצטרפות

ילד כבן שש, על הרצף האוטיסטי, בעל תקשורת מילולית מצומצמת, הגיע לטיפול כאשר סביבתו מתארת קשיי ויסות משמעותיים. ברגעים של התרגשות, תסכול, ציפייה או שינוי בלתי צפוי הופיעו לעיתים צווחות גבוהות, האצת נשימה, תנועתיות מוגברת וחיפוש אחר גובה — טיפוס על רהיטים, עמידה על קצות האצבעות או ריצה לעבר מתקנים גבוהים. במבט ראשון, רגעים אלו נראו כביטוי של הצפה, טנטרום או חוסר ויסות. אולם בהקשבה מדויקת יותר ניתן היה לזהות כי הקול, הגוף, המבט והנשימה אינם מופיעים כאירועים נפרדים, אלא מתארגנים שוב ושוב סביב אותה איכות עולה.

מידע שהובא על ידי האם חיזק את ההבנה כי אותה איכות אינה מופיעה רק בזמן מצוקה. בבית, כאשר הילד היה מתרגש, הוא היה לעיתים מדבר תוך כדי טיפוס על הספה או מתרומם על קצות האצבעות. בבית הספר, ברגעים של עוררות גבוהה, היה נמשך אל הסולם ומטפס עליו. האם תיארה גם את אהבתו לצפייה בקטעים מתוך מפצח האגוזים על מסך גדול: בזמן הצפייה הוא היה מצטרף בגופו ובקולו לתנועות הרקדנים ולעליות במוזיקה. דווקא שם נראה רגוע, מרוכז, שמח ומלא השראה. כך התברר כי “העלייה” אינה רק סימן להצפה, אלא גם דרך של חיות, התרגשות, השתתפות וקשר.

במפגש טיפולי שבו הוכנו כדורי שוקולד, הדפוס הזה הופיע לכל אורך הפעילות. הילד דיבר בפרוזודיה עולה; סופי מילים ומשפטים התרוממו, הנשימה האיצה לקראת סוף הביטוי, והידיים, המבט והגוף הצטרפו אל אותה תנועה כלפי מעלה. במקום לבקש ממנו להוריד את הקול, לדבר “רגיל” או לעצור את התנועה, המטפלת בחרה להצטרף אל האיכות הפרוזודית־תנועתית שכבר הופיעה. היא ענתה בקול שנשא קונטור דומה אך מווסת יותר, השתמשה בתנועות ידיים עדינות באותו כיוון, שמרה על קצב קרוב, והאריכה מעט את הנשימה בסופי המשפטים.

לאורך המפגש המשיכה המטפלת להחזיק את אותו קו פרוזודי־תנועתי: בסופי משפטים, בהנעת הידיים, בכיוון המבט, בקצב הנשימה, באופן שבו הציעה, שאלה, הגיבה והמתינה. מבחוץ, ייתכן שהשיח היה נשמע פחות ליניארי או פחות “ישיר”; אולם בתוך המפגש נבנה רצף עמוק של תזמון, קצב, כיוון, נשימה ונוכחות. המטפלת לא חיקתה את הילד ולא העתיקה את תנועתו, אלא הדהדה את מבנה ההבעה שלו באופן שאפשר לו להרגיש כי שפתו נקלטת, מוחזקת ויכולה להתרחב. הילד לא נדרש לעזוב את צורת ההבעה שלו כדי להשתתף בפעילות; להפך, אותה צורת הבעה הפכה לנקודת הכניסה אל הפעילות.

במהלך ההכנה התברר כי חסר אחד המרכיבים הצפויים במתכון — חלב. בעבר, מצבים דומים של שינוי בלתי צפוי היו עלולים להוביל להצפה משמעותית. הילד עצר, קולו עלה, הנשימה האיצה והמתח הורגש. המטפלת לא קטעה את הרצף שנבנה, אלא המשיכה לדבר, לנוע ולהציע מתוך אותה איכות עולה אך מווסתת. מתוך מרחב ההצטרפות היא הציעה להשתמש בשוקו במקום חלב. ההצעה לא הוגשה כפקודה או כתיקון של הבעיה, אלא כהמשך של הרצף המשותף. משום שהקשר כבר היה מוחזק דרך אותו קו פרוזודי־תנועתי, הילד יכול היה לקבל את השינוי מבלי לחוות אותו כפריצה חיצונית או ככישלון של התוכנית.

בהמשך הפעילות, הילד והמטפלת הכניסו “הפתעה” לכל כדור שוקולד ובחרו יחד איזו הפתעה תתאים לכל אחד מבני המשפחה. בתוך פעילות יומיומית הופיעו תכנון, בחירה, דמיון, התייחסות לאחר, שפה מתרחבת וגמישות מחשבתית. גם כאשר הידיים התלכלכו בשוקולד, מצב שבעבר היה עלול לעורר מצוקה חושית, הפעילות לא התפרקה. הלכלוך הפך לחלק מן המשחק, והמעבר לרחיצת ידיים התרחש כהמשך של אותו רצף משותף ולא כדרישה חיצונית.

לאורך השנים שלאחר מכן ניתן היה להבחין בהתרחבות הדרגתית. הקול המטפס לא נעלם, אך הוא התמתן, התגוון והפך לאפשרות אחת מתוך רפרטואר רחב יותר. מילים החלו להתחבר לצירופים, צירופים למשפטים, ובהמשך לשיחה. כיום הילד מדבר במשפטים מלאים, מביע צרכים ומשתתף בדיאלוג. במצבים של התרגשות עדיין אפשר לשמוע לעיתים את אותו קו עולה בקול ולראות את הגוף מצטרף אליו, אך הוא כבר אינו הרובד היחיד שדרכו מתארגנים קשר, ויסות והבעה.

במונחי גישת הפלייגראונד, הוינייטה ממחישה כיצד המטפלת אינה מצטרפת רק אל הקול הגבוה, אל הטיפוס או אל ההתנהגות הגלויה, אלא אל הקו הפרוזודי־תנועתי שכבר נע בין קול, גוף, נשימה ומרחב. כאשר קו זה הופך ניתן לשיתוף, הוא מתרחב ממשהו שהילד עושה לבדו אל ויסות משותף, משחק משותף ודיאלוג רב־חושי. הקול המטפס אינו נעלם; הוא נעשה שער לקשר, לוויסות משותף ולהתפתחות.

מהוינייטה למרחב ההצטרפות המתהווה בגישת הפלייגראונד

הוינייטה שהוצגה לעיל אינה משמשת כדוגמה קלינית נקודתית, אלא כבסיס להבנת עיקרון עבודה מרכזי בגישת הפלייגראונד: האופן שבו החזקה יזומה של אי־וודאות הדדית, בשילוב הצטרפות רב־חושית, מאפשרת לקשר להתארגן לפני פירוש ולפני הבניית משמעות מילולית. מתוך ההתרחשות עצמה ניתן לזהות כיצד תהליכים של ויסות, משחק והשתתפות אינם תוצר של התערבות מתקנת, אלא של סנכרון מתהווה בתוך קשר.

יש להבהיר כי הצטרפות היא רכיב מוכר במגוון גישות טיפוליות. תרומתה הייחודית של גישת הפלייגראונד אינה בעצם פעולת ההצטרפות, אלא באופן שבו היא מתבצעת: לא דרך פירוש, שיקוף או סימבוליזציה מוקדמת, אלא דרך יצירת תנאים לתיאום רב־חושי ולוויסות משותף בתוך אי־וודאות מוחזקת. בגישה זו, קצב, תנועה, עוצמה והשהיה אינם אמצעים נלווים לניהול קשר, אלא התשתית שממנה הקשר עצמו מתארגן, מסתנכרן ומתפתח.

כאשר המטפל לומד להתחבר ברמה החושית לפני הפרשנות, ולהחזיק מרחב הצטרפות יזום דרך רובד התקשורת הרב־חושית, מתאפשר תהליך של סנכרון שאינו כפוי ואינו חיקויי. הסנכרון נבנה מתוך וריאציה, היענות והקשבה מתמשכת, ולא מתוך ניסיון ליישר, לנרמל או לכוון את ההתנהגות לכדי יעד מוגדר מראש. באופן זה מתאפשרת התערבות שאינה פולשנית ואינה מאיימת, אך בעלת אימפקט התפתחותי ורגשי משמעותי, משום שהיא יוצרת בסיס משותף לוויסות, משחק והבניית משמעות מתוך הקשר עצמו.

לאורך זמן, שילוב גישת הפלייגראונד בעבודה הטיפולית עשוי לחולל שינוי באופן שבו אדם נכנס לקשר ונשאר בו. במקום הסתמכות על דפוסים נוקשים, פעולה סוליסטית או הימנעות, מתאפשרת התרחבות הדרגתית של אפשרויות פעולה, תגובה והשתתפות בתוך קשר. תהליכים אלו מתהווים מתוך נוכחות והחזקה יחסית, ולא מתוך התערבות מכוונת, דרישה לשינוי או הפעלת נורמות חיצוניות. במובן זה, גישת הפלייגראונד מציעה תנאים שבהם החוויה היחסית יכולה להתארגן מחדש, באופן התומך בגמישות, ויסות ויכולת להשתתף בקשר גם מעבר להקשר הטיפולי הספציפי.

סיכום

גישת הפלייגראונד מציעה הרחבה מושגית ופרקטית של מרחב המשחק הפוטנציאלי כמרחב הצטרפות מתהווה. באמצעות הקשבה רפלקסיבית, תקשורת רב־חושית והחזקה יזומה של אי־וודאות הדדית, נוצר מרחב עבודה שבו קשר קודם למשמעות, והמשמעות נולדת מתוך הקשר. במקרים רבים, קשר זה נשען תחילה על תיאום חושי־יחסי, אשר ניתן לזהותו, להחזיקו ולהעמיקו מקצועית. אימפקט זה רלוונטי במיוחד בעבודה עם אוכלוסיות נוירודיוורגנטיות, ומציע פרדיגמה טיפולית שבה ההצטרפות עצמה היא ליבת ההתערבות.

בעוד שבגישות טיפוליות רבות רכיבי ההצטרפות, התיאום החושי והוויסות ההדדי נתפסים כתוצרים של נוכחות טיפולית מיטיבה או כאינטואיציה קלינית המתפתחת עם הניסיון, גישת הפלייגראונד מבקשת להמשיג רכיבים אלו כמנגנונים פעילים של הקשבה והתכווננות רפלקסיביות, הניתנים ללמידה, לתרגול וליוזמה מודעת. המשמעות של שהייה במרחב הצטרפות בגישת הפלייגראונד מגלמת פוטנציאל לקדם גמישות בדפוסי ויסות סגורים, חיזוק של תחושת ביטחון והמשכיות בקשר, ופתיחה של אפשרויות חדשות לתקשורת, קשר ומשמעות – בתוך המפגש הטיפולי ומעבר לו.

גישת הפלייגראונד נולדה מתוך עבודה מתמשכת בשטח עם ילדים, בוגרים וצוותים מקצועיים בארץ ובעולם, הגישה פותחה על ידי קרן רוזנבאום, ופועלת כיום עם מטפלים, אנשי חינוך ואנשי קהילה בארץ ובעולם. הגישה פותחה מתוך עבודת יישום מערכתית במסגרות חינוך מיוחד בצפון מדינת ניו־ג׳רזי בשיתוף עם Dr. Terzini-Hollar. הפלייגראונד התגבשה בשלב מאוחר יותר בשיתוף עם מרים בן עוז, אשר ליוותה את פיתוחה מתוך שיח קליני, פדגוגי ותיאורטי מתמשך.~~ המשגתה הקלינית, המתודולוגית והפדגוגית של גישת הפלייגראונד התגבשה בשיתוף עם מרים בן־עוז, MSW, עובדת סוציאלית, מדריכה בכירה ופסיכותרפיסטית, המשמשת כיועצת אקדמית של התכנית ושותפה להדרכה הפרקטית, מתוך שיח קליני, פדגוגי ותיאורטי מתמשך.

קרן רוזנבאום, MA – מלחינה ומנצחת, מנהלת אמנותית ומחנכת בין־תחומית, מרצה ומנחה תהליכי יצירה ותקשורת רב־חושית במסגרות חינוכיות, קהילתיות וטיפוליות. מפתחת גישת הפלייגראונד The Playground  Approach (ALP) — מסגרת טיפולית־חינוכית חדשנית הרואה בהקשבה פעולה יוצרת ובמרחבי הצטרפות בסיס להתהוות קשר, ויסות ומשמעות באמצעות תקשורת רב־חושית. עבודתה נשענת על למעלה משלושה עשורים של פעילות מקצועית בארץ ובעולם, וכוללת פיתוח והובלה של פרויקטים עם ילדים, נוער ובוגרים, לרבות עבודה ממושכת עם קהילות בסיכון, אזורי מצוקה, מסגרות חינוך מיוחד ואוכלוסיות נוירודיוורגנטיות, בשיתוף עם מוסדות וארגונים בינלאומיים ומקומיים:
Continuing Education Unit- Faculty of Social Welfare and Health Sciences-  University of Haifa · פליציה – בית לאמנות הצליל · מרכז הרגע ·
Goethe Institute · Musicians Without Borders · Al Akhawayn University (AUI Morocco) · ExClaM! Digital · Arts University of Helsinki
רוזנבאום פיתחה פרקטיקות מקוריות של הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית, לצד מערכת תיווי ייחודית למוזיקה רפלקסיבית; טכניקת הניצוח שפיתחה, המבוססת על הקשבה ותזמון בזמן אמת, הוצגה בספר Notations21. היא בעלת תואר ראשון מהקונסרבטוריון המלכותי בהאג ותואר שני מ־Brooklyn College, ומייסדת Composing Community Global Organization — פלטפורמה בינלאומית לפיתוח יוזמות בממשק שבין אמנות, חינוך, טיפול וקהילה.

מרים בן־עוז, MSW – עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מרצה ומדריכה קלינית בכירה, בעלת ניסיון מקצועי של למעלה מארבעה עשורים בהכשרת אנשי מקצוע, הדרכה קלינית ופיתוח חשיבה טיפולית בעבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.
במהלך הקריירה האקדמית שימשה כמרצה בכירה במכללה האקדמית תל־חי ובאוניברסיטת חיפה. מרים ניהלה מעל שני עשורים את היחידה ללימודי המשך בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, שם הייתה שותפה לפיתוח תכניות הכשרה מתקדמות בדגש על פסיכותרפיה אינטגרטיבית וחיבור בין תיאוריה לפרקטיקה קלינית. בן־עוז ממשיכה לעסוק בהדרכה קלינית ובהנחיית אנשי מקצוע, יועצת אקדמית של התכנית גישת הפלייגראונד (ALP / Attune Listening Playground) ושותפה לפיתוח ההמשגה התיאורטית והמתודולוגית של הגישה, לרבות הביסוס הקליני־התפתחותי שלה. תחום ההתמחות שלה הוא הדרכה בעבודה סוציאלית והדרכת אנשי מקצועות הטיפול ופרסמה מאמרים ופרקי ספרים בתחום זה. כיום פועלת ככותבת, מדריכה ויועצת אקדמית־קלינית.

Relevant links:

• Playing & Reality (Winnicott) –  PLAYING & REALITY (פרק PDF)

• Attention and Interpretation (Bion) – Attention and Interpretation (פרטי הספר)

• Communication and Cooperation in Early Infancy (Trevarthen) – Communication and cooperation in early infancy (PDF)

• Forms of Vitality (Stern) – Forms of Vitality — מידע על הספר

• Participatory Sense-Making / Autism (De Jaegher) – Embodiment and Sense-Making in Autism (Frontiers)

• Enhanced Perceptual Functioning (Mottron) – Enhanced Perceptual Functioning — EPF model

• Atypical Sensory Sensitivity (Ward) – https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28266503/

• Fogel & Garvey, 2007 –  Alive communication

• Notations21 (Saur) – https://archive.org/details/notations-21/page/198/mode/2up