מאמר זה מציג את גישת הפלייגראונד – ALP/Playground – Attune Listening Playground כהמשגה ופרקטיקה של מרחב הצטרפות מתהווה – מרחב עבודה הנשען על הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית, ומאפשר החזקה יזומה של אי־וודאות הדדית בין מטפל למטופל. בניגוד לגישות טיפוליות המדגישות פירוש, סימבוליזציה או הבהרה מוקדמת של משמעות, גישת הפלייגראונד ממקמת את היווצרות הקשר עצמו כליבת ההתערבות, ומציעה להכיר באי־וודאות הדדית, לא ככשל שיש לצמצם אלא כתנאי מבני להופעת קשר, ויסות ומשמעות. המאמר ממקם את הגישה בתוך השיח הוויניקוטיאני, ההתפתחותי, האינאקטיבי – Enactive והאינטרסובייקטיבי, וממחיש את יישומה באמצעות וינייטה קלינית. נדון באימפקט הטיפולי של שהייה יזומה במרחב הצטרפות רב־חושי, ובהשפעותיו על עבודה טיפולית במיוחד עם ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי.

מבוא: התהוות הקשר לפני התהוות המשמעות

במרחבים טיפוליים, חינוכיים וחברתיים, קיימים מצבים רבים שבהם השפה המילולית מוגבלת, אינה זמינה, או אינה מהווה את הערוץ המרכזי לארגון הקשר. במצבים אלו, שאלת הקשר – ולא שאלת המשמעות – הופכת לציר המרכזי של העבודה. גישת הפלייגראונד מציעה מסגרת מושגית ופרקטית לעבודה במצבים אלה, ומבקשת להסיט את מוקד ההתערבות מן השאלה “מה המשמעות של ההתנהגות?” אל השאלה “כיצד הקשר מתהווה כאן ועכשיו, וכיצד ניתן להצטרף אליו?”.

גישת הפלייגראונד מגדירה הקשבה כפעולה יוצרת של התכווננות לקשר עצמו. המונח Attune Listening מתייחס ליכולת להיות מכווננים לאופן שבו המפגש מתהווה בזמן אמת, לתבנית היחסית־דינמית של תנועה, תזמון, עוצמה והשהיה, ולא לתוכן המסר, למשמעותו המילולית או לפירוש קוגניטיבי מוקדם. 

הקשבה כזו פועלת דרך ערוץ תקשורת רב־חושית, שבו תנועה, קול, קצב, נשימה, מבט ומרחב נחווים כהתרחשות גשטלטית אחת, ולא כאוסף של ערוצים נפרדים. תקשורת רב־חושית, בהקשר זה, אינה אמצעי נלווה לשפה אלא עיקרון מארגן של קשר, המאפשר תיאום, ויסות והיענות הדדית גם כאשר שפה מילולית אינה זמינה, אינה יציבה או אינה משמשת כעוגן מרכזי. 

המונח Playground מציין את מרחב העבודה שבתוכו מתקיימת ההתערבות. מרחב הפלייגראונד הינו מרחב יישומי של הצטרפות, משחק ופעולה בזמן אמת, שבו ניתן לשהות במצב של אי־וודאות משותפת, ליזום הצטרפות רב־חושית, ולהיענות לדינמיקה המתרחשת מבלי למהר לקבע משמעות או לכפות פירוש.

נקודת מוצא זו מהדהדת את תפיסתו של Donald Winnicott, שלפיה מרחב המשחק הפוטנציאלי, אותו מרחב ביניים שאינו פנימי ואינו חיצוני, הוא תנאי יסוד למשחק, ליצירתיות ולהתהוות קשר. עם זאת, בעוד שוויניקוט תיאר מרחב זה בעיקר במונחים תיאורטיים־קליניים, גישת הפלייגראונד מבקשת להפוך אותו למרחב עבודה פעיל, הניתן להחזקה, ליוזמה ולתרגול בזמן אמת.

מרחב המשחק הפוטנציאלי ואי־הוודאות כעיקרון מבני

ב־Playing and Reality, ויניקוט מתאר את מרחב המשחק הפוטנציאלי כמרחב שאינו נדרש להכרעה: אין בו צורך לקבוע האם החוויה שייכת לעולם הפנימי או החיצוני, האם היא “אמיתית” או “מדומיינת”, ומהו מקורה המדויק. דווקא הוויתור על הכרעה זו מאפשר למרחב להישאר חי, פתוח וניתן למשחק. המתח בין פנים לחוץ אינו בעיה שיש לפתור, אלא תנאי שמוחזק, תנאי שמאפשר חוויה, קשר ויצירתיות מבלי למהר לחלץ משמעות.

גישת הפלייגראונד מרחיבה רעיון זה ומציעה לראות באי־וודאות לא מצב זמני שיש “לעבור דרכו”, אלא מצב יחסי מובנה, המופיע כאשר הקשר מתקיים לפני התגבשות של שפה, סימבול או נרטיב. במובן זה, אי־וודאות אינה כשל תפקודי או עדות לחוסר כיוון טיפולי, אלא אינדיקציה לכך שהקשר פועל ברמה פרה־לשונית, שבה המשמעות עדיין אינה מיוצגת אלא נחווית.

עמדה זו מתכתבת גם עם תפיסתו של Wilfred Bion בדבר הצורך של המטפל לפעול without memory or desire – כלומר, לשהות במצב של אי־הידיעה מבלי למהר להישען על ידע קודם, פירוש או יעד מוגדר. בשני המקרים, אי־הוודאות אינה היעדר חשיבה, אלא תנאי לחשיבה חיה הנולדת מתוך הקשר.

מרחב ההצטרפות – The Joinment Space : מתיאוריה לפרקטיקה

בגישת הפלייגראונד, מרחב המשחק הפוטנציאלי מתגלם כמרחב הצטרפות מתהווה. מרחב ההצטרפות – The Joinment Space הוא מרחב מעשי הנשען על פעולת הצטרפות רציפה. זהו אינו מרחב שלישי – Third Place, במובן של ישות נפרדת, אלא שדה יחסי הנוצר מתוך החזקה פעילה של הקשר. מרחב זה מתקיים רק כל עוד מתקיימת פעולה של הצטרפות: נוכחות, קשב, סינכרון, תזמון ותגובה הדדית.

למרחב ההצטרפות יש חוקים ועקרונות פעולה ברורים. החוקים אינם חוקים של משמעות או תוצאה, אלא של החזקה – Holding, נוכחות מווסתת, יוזמה שאינה כופה, והקשבה רפלקסיבית. אי־הוודאות במרחב זה אינה פריצה של גבולות, אלא תוצר של החזקה מדויקת: המרחב נשאר פתוח משום שהוא מוחזק.

הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית

בלב גישת הפלייגראונד עומדת ההבנה כי הקשבה אינה פעולה קולטת בלבד, אלא פעולה יוצרת. הקשבה רפלקסיבית מוגדרת כיכולת להיות בנוכחות, בו־זמנית למה שמתרחש אצל האחר, ולמה שמתרחש בתוכנו, ולנוע ביניהם מבלי למהר לקבע משמעות. הקשבה זו פועלת דרך ערוץ תקשורת רב־חושי, שבו תנועה, קול, קצב, מרחב ונשימה נחווים כהתרחשות גשטלתית אחת.

מחקריו של Colwyn Trevarthen על אינטרסובייקטיביות ראשונית מצביעים על כך שמוזיקליות תקשורתית – Communicative Musicality, תיאום קצבי־רגשי עם אחר, קודמת להופעת השפה ומהווה את תשתית הקשר האנושי. מוזיקליות זו מתוארת כיכולת אנושית מולדת לארגון הדדי של זמן, עוצמה ותנועה בתוך אינטראקציה, והיא מהווה את הבסיס ההתפתחותי לחוויה משותפת עוד בטרם הופעת ייצוגים סימבוליים. 

על בסיס יכולת תיאום ראשונית זו, ניתן להבין את תרומתו של Daniel N. Stern, אשר תיאר את Forms of Vitality כאיכויות דינמיות של חוויה — כגון התגברות, האטה, גלישה או עצירה — שדרכן נחווית משמעות עוד לפני מילים או סמלים. שטרן אינו עוסק בתוכן רגשי או בייצוג, אלא באיכות ההתרחשות עצמה: באופן שבו חוויה נעה, משתנה ומתארגנת בזמן בתוך קשר.

חיבור זה בין Communicative Musicality לבין Forms of Vitality מאפשר להבין כיצד קצב, עוצמה ותזמון פועלים כחומר תקשורתי ראשוני של קשר. ב–, איכויות דינמיות אלו אינן משמשות רק לתיאור חוויה, אלא מהוות עיקרון מבני לפעולה טיפולית: דרכן מתאפשרת הצטרפות רב־חושית רפלקסיבית, המייצרת וריאציה והרחבה של דפוסים קיימים מבלי להישען על פירוש, חיקוי או שיקוף מילולי.

חשוב להדגיש כי מוזיקליות תקשורתית בהקשר זה אינה כישרון אמנותי או מיומנות מוזיקלית מצומצמת, אלא יכולת אנושית בסיסית של תזמון, ויסות והיענות הדדית. היא מתבטאת באופן שבו אדם נכנס ויוצא מאינטראקציה, באופן שבו נשימה מתארגנת מול אחר, בקצב הדיבור או השהייתו, ובאיכות התנועה והמרחק. מסגור זה מאפשר לראות בקצב, בעוצמה ובתזמון חומר תקשורתי ראשוני של קשר — חומר שניתן להכיר בו, להחזיק אותו ולפעול דרכו גם במרחב טיפולי יזום.

מתוך הקשבה כזו מתהווה התכווננות רפלקסיבית – Reflexive Attunement, מצב של נוכחות הדדית שבו הקשר עצמו מוביל את ההיענות, והידע אינו מוכנס למפגש מראש אלא נוצר מתוכו, רגע אחר רגע. התכווננות רפלקסיבית מכוונת להישארות ערה למה שמתרחש במרחב היחסי ולכוונון ההיענות מתוך המפגש עצמו, בזמן אמת, מבלי להישען על פירוש, שיקוף או ידיעה מוקדמת. באופן זה, השהייה הוויניקוטיאנית באי־ודאות אינה חוסר ידע או היעדר כיוון, אלא תנאי המאפשר הופעה של חדש, לא כתוצאה של התערבות מכוונת, אלא משום שהקשר מוחזק כמרחב פתוח שאינו מוכרע מראש, שבו משמעות ומשחקיות יכולות להתהוות באופן טבעי.

אי־וודאות הדדית, הצטרפות והבניית משמעות במרחב הפלייגראונדי

החזקה של אי־וודאות הדדית מהווה רכיב יסוד במרחב ההצטרפות הפלייגראונדי. כאשר ההתערבות אינה נשענת על פירוש מוקדם, יעד טיפולי מוגדר או נרטיב מסביר, נוצר שלב שבו הקשר מתקיים לפני הכרעה. שלב זה מאופיין באי־וודאות לא ככשל מקצועי, אלא כתנאי מבני להיווצרות קשר חי, משחק וזרימה.

החזקה זו מחייבת את המטפל לשהות בעצמו במצב של אי־ידיעה, תוך שמירה על נוכחות, ויסות וקשב פעיל. במצב זה, הערוץ המילולי נחלש באופן טבעי, והקשב מופנה לערוצים חושיים־דינמיים: קצב, תנועה, מתח, מרחק ושינויי עוצמה. גישת הפלייגראונד אינה מבקשת להפחית את עוצמת אי־וודאות באמצעות מילים או פרשנות, אלא אלא להשהות ולהחזיק אותה באמצעות הצטרפות רב־חושית רפלקסיבית. 

במרחב ההצטרפות, משמעות אינה נקודת מוצא אלא תוצר אפשרי של קשר שהתארגן. הקשר אינו נבנה מתוך הבנה מוקדמת של מה מתרחש, אלא מתוך תיאום מתמשך בתוך אינטראקציה חיה.

במונחים אינאקטיבים – Enactive, ניתן לתאר תהליך זה כהבניית משמעות בהשתתפות – participatory sense-making, כפי שניסחה Hanne De Jaegher: משמעות אינה מועברת בין יחידים כתוכן נתון, אלא נוצרת מתוך האינטראקציה עצמה ומתוך האופן שבו הפעולה ההדדית מתארגנת ומתרחבת בזמן.

אי־וודאות הדדית, בהקשר זה, אינה מצב שיש “לעבור דרכו” בדרך למשמעות, אלא מרחב עבודה מוחזק. ההשהייה בה מאפשרת לאיכויות הדינמיות של המפגש, המתאפיינות בקצב, תזמון, עוצמה והשהיה, לארגן את הקשר לפני הופעת שפה, סימבול או פירוש.

אוטיזם, שונות נוירולוגית והערוץ הרב־חושי

עבור ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי, הערוץ הפרה־לשוני והרב־חושי נותר לעיתים הערוץ המרכזי לארגון קשר. תנועה, חזרתיות וקצב אינם בהכרח “התנהגויות שיש לתקן”, אלא אופני וויסות פנימיים. גישת הפלייגראונד מתכתבת עם תפיסות מבוססות־חוזקות במחקר האוטיזם, כפי שהוצעו על ידי Laurent Mottron ו־Jamie Ward, המדגישות תפיסה דינמית וארגון רב־חושי כבסיס לתקשורת.

הצטרפות רב־חושית בגישת הפלייגראונד אינה מבוססת על חיקוי, שיקוף או עידוד ישיר של הדפוס ההתנהגותי כפי שהוא. מטרתה אינה “להשאיר” את האדם בתוך ארגון סנסורי סגור, אלא לזהות את איכויותיו הדינמיות (קצב, עוצמה, חזרתיות, תזמון) וליצור באמצעותן תנאים לקשר מתהווה. באופן זה, דפוסי וויסות סגורים אינם מנוטרלים בכפייה אך גם אינם מקובעים; הם יכולים להפוך לחומר שממנו נפתחת תנועה יחסית חדשה, שבה וויסות, נוכחות והיענות הדדית מתקיימים יחד.

וינייטה קלינית: ״מלעיסה לדהירה״, התהוות מרחב הצטרפות משחקי

תלמיד כיתה א’, על הרצף האוטיסטי (לא־וורבלי), המפגין צורך מתמיד בתנועה אוראלית. במהלך שהותו בכיתה ובפעילויות קבוצתיות נצפו ליקוק צעצועים ותנועות לעיסה מתמשכות. במקביל הופיעו רקיעות ברגליים, קפיצות ותנועתיות מוגברת של הגוף כולו. במפגשים הראשונים, ניסיונות הצוות לצמצם את ההבעות באמצעות הפניית הקשב לפעילות שקטה יותר הובילו דווקא להגברת חוסר השקט: כאשר התנועה האוראלית צומצמה, התנועתיות הגופנית גברה, כאילו התבנית הקצבית שביקשה להתקיים דרך הפה מצאה את דרכה אל הגוף.

בעבר נוסו על ידי הצוות פתרונות אוראליים שונים כמו נשכנים, צינוריות וצעצועי לעיסה, אך אף אחד מהם לא סיפק את תחושת הארגון הקצבית שנצפתה כחיונית עבורו. במהלך פעילות קבוצתית החל הילד לקפוץ שוב ושוב. בתחילה נתפסה התנועה כביטוי נוסף של חוסר ויסות, אולם בהקשבה מדויקת יותר ניתן היה לזהות מקצב ברור וחוזר. הקפיצה הופיעה כהמשכה של תנועת הלעיסה, ואותה תבנית קצבית ניכרה כעת בגוף כולו; הפה והגוף פעלו בתיאום, כיחידה דינמית אחת.

במקום לעצור את אותה תבנית גופנית־קצבית, המטפלת, המיומנת בגישת הפלייגראונד, בחרה להצטרף אליה באמצעות נוכחות גופנית, תנועה מתוזמנת והדהוד של הקצב. בהדרגה, הקפיצה התארגנה כתנועת דהירה רחבה יותר, שהתפשטה מן הילד אל המרחב המשותף. ילדים נוספים החלו להצטרף — תחילה כל אחד בתנועתו, ובהמשך כמשחק קבוצתי מתואם שבו כולם “דוהרים” יחד. המפגש כולו הפך לזירה של תנועה, קצב, צחוק ותחושת יחד.

בהמשך העבודה, התקשורת התרחבה גם דרך החוש האוראלי: הוצעו לו מרקמים שונים, ניגודים בטעמים ובתחושות — מתוק ומלוח, רך וקשה, לעיתים באותה כפית. החוויה הרב־חושית הזו אפשרה לו לשאת מגוון רחב יותר של תחושות אוראליות. עם הזמן נמצא פתרון פשוט ויעיל, לעיסת מסטיק, שאפשרה לו לשמור על קצב פנימי מווסת ולהישאר נוכח בפעילות הלימודית לאורך זמן.

לאורך הזמן ניתן היה להבחין בהתרחבות נוספת: היכולת לשאת תנועה אוראלית בתוך קשר משותף לוותה בגמישות בדפוסי אכילה ולעיסה של מזון, בהשתתפות פעילה יותר בפעילויות כיתתיות, ובהפחתה בתלות בדפוסים חזרתיים מבודדים. פעולה שבעבר שימשה וויסות סוליסטי החלה להתארגן דרך קשר והקשר, כחלק מהשתתפות רציפה במרחב החברתי והלימודי.

הוינייטה מדגימה כיצד החזקה של אי־וודאות הדדית מאפשרת לקשר להתארגן לפני פירוש. במצב זה, הקשר אינו נשען על הבנה מוקדמת של משמעות, אלא על תהליך של סנכרון מתהווה, הפועל על תיאום קצבי־חושי הדרגתי בין משתתפי המפגש. סנכרון זה, המתרחש דרך קצב, תנועה ותזמון, יוצר בסיס לחוויית ביטחון, אמון וזרימה, ומאפשר לקשר להתפתח מבלי להישען על שפה, ייצוג או נרטיב מסביר.

מהוינייטה למרחב ההצטרפות המתהווה בגישת הפלייגראונד

הוינייטה שהוצגה לעיל אינה משמשת כדוגמה קלינית נקודתית, אלא כבסיס להבנת עיקרון עבודה מרכזי בגישת הפלייגראונד: האופן שבו החזקה יזומה של אי־וודאות הדדית, בשילוב הצטרפות רב־חושית, מאפשרת לקשר להתארגן לפני פירוש ולפני הבניית משמעות מילולית. מתוך ההתרחשות עצמה ניתן לזהות כיצד תהליכים של וויסות, משחק והשתתפות אינם תוצר של התערבות מתקנת, אלא של סנכרון מתהווה בתוך קשר.

יש להבהיר כי הצטרפות היא רכיב מוכר במגוון גישות טיפוליות. תרומתה הייחודית של גישת הפלייגראונד אינה בעצם פעולת ההצטרפות, אלא באופן שבו היא מתבצעת: לא דרך פירוש, שיקוף או סימבוליזציה מוקדמת, אלא דרך יצירת תנאים לסנכרון רב־חושי בתוך אי־וודאות מוחזקת. בגישה זו, קצב, תנועה, עוצמה והשהיה אינם אמצעים נלווים לניהול קשר, אלא התשתית שממנה הקשר עצמו מתארגן, מסתנכרן ומתפתח.

כאשר המטפל לומד להתחבר ברמה החושית לפני הפרשנות, ולהחזיק מרחב הצטרפות יזום דרך תקשורת רב־חושית, מתאפשר תהליך של סנכרון שאינו כפוי ואינו חיקויי. הסנכרון נבנה מתוך וריאציה, היענות והקשבה מתמשכת, ולא מתוך ניסיון ליישר, לנרמל או לכוון את ההתנהגות לכדי יעד מוגדר מראש. באופן זה מתאפשרת התערבות שאינה פולשנית ואינה מאיימת, אך בעלת אימפקט התפתחותי ורגשי משמעותי, משום שהיא יוצרת בסיס משותף לוויסות, משחק והבניית משמעות מתוך הקשר עצמו.

לאורך זמן, שילוב גישת הפלייגראונד בעבודה הטיפולית עשוי לחולל שינוי באופן שבו אדם נכנס לקשר ונשאר בו. במקום הסתמכות על דפוסים נוקשים, פעולה סוליסטית או הימנעות, מתאפשרת התרחבות הדרגתית של אפשרויות פעולה, תגובה והשתתפות בתוך קשר. תהליכים אלו מתהווים מתוך נוכחות והחזקה יחסית, ולא מתוך התערבות מכוונת, דרישה לשינוי או הפעלת נורמות חיצוניות. במובן זה, גישת הפלייגראונד מציעה תנאים שבהם החוויה היחסית יכולה להתארגן מחדש, באופן התומך בגמישות, וויסות ויכולת להשתתף בקשר גם מעבר להקשר הטיפולי הספציפי.

סיכום

גישת הפלייגראונד מציעה הרחבה מושגית ופרקטית של מרחב המשחק הפוטנציאלי כמרחב הצטרפות מתהווה. באמצעות הקשבה רפלקסיבית, תקשורת רב־חושית והחזקה יזומה של אי־וודאות הדדית, נוצר מרחב עבודה שבו קשר קודם למשמעות, והמשמעות נולדת מתוך הקשר. אימפקט זה רלוונטי במיוחד בעבודה עם אוכלוסיות נוירודיוורגנטיות, ומציע פרדיגמה טיפולית שבה ההצטרפות עצמה היא ליבת ההתערבות.

בעוד שבגישות טיפוליות רבות רכיבי ההצטרפות, התיאום החושי והוויסות ההדדי נתפסים כתוצרים של נוכחות טיפולית מיטיבה או כאינטואיציה קלינית המתפתחת עם הניסיון, גישת הפלייגראונד מבקשת להמשיג רכיבים אלו כמנגנונים פעילים של הקשבה והתכווננות רפלקסיביות, הניתנים ללמידה, לתרגול וליוזמה מודעת. המשמעות של שהייה במרחב הצטרפות פלייגראונדי מגלמת פוטנציאל לקדם גמישות בדפוסי וויסות סגורים, חיזוק של תחושת ביטחון וההמשכיות בקשר, ופתיחה של אפשרויות חדשות לתקשורת, קשר ומשמעות – בתוך המפגש הטיפולי ומעבר לו.

גישת הפלייגראונד נולדה מתוך עבודה מתמשכת בשטח עם ילדים, בוגרים וצוותים מקצועיים בארץ ובעולם, הגישה פותחה על ידי קרן רוזנבאום, ופועלת כיום עם מטפלים, אנשי חינוך ואנשי קהילה בארץ ובעולם. הגישה פותחה מתוך עבודת יישום מערכתית במסגרות חינוך מיוחד בצפון מדינת ניו־ג׳רזי בשיתוף עם Dr. Terzini-Hollar. המשגתה הקלינית והאקדמית של גישת הפלייגראונד התגבשה בשלב מאוחר יותר בשיתוף עם מרים בן עוז, אשר ליוותה את פיתוחה מתוך שיח קליני, פדגוגי ותיאורטי מתמשך. 

קרן רוזנבאום, MA – מלחינה ומנצחת, מנהלת אמנותית ומחנכת בין־תחומית, מרצה ומנחה תהליכי יצירה ותקשורת רב־חושית במסגרות חינוכיות, קהילתיות וטיפוליות. היא מפתחת גישת הפלייגראונד (ALP / Attune Listening Playground) — מסגרת טיפולית־חינוכית חדשנית הרואה בהקשבה פעולה יוצרת ובמרחבי הצטרפות בסיס להתהוות קשר, ויסות ומשמעות באמצעות תקשורת רב־חושית. עבודתה נשענת על למעלה משלושה עשורים של פעילות מקצועית בארץ ובעולם, וכוללת פיתוח והובלה של פרויקטים עם ילדים, נוער ובוגרים, לרבות עבודה ממושכת עם קהילות בסיכון, אזורי מצוקה, מסגרות חינוך מיוחד ואוכלוסיות נוירודיוורגנטיות, בשיתוף עם מוסדות וארגונים בינלאומיים כגון Goethe Institute ו־Musicians Without Borders, ובמסגרת שיתופי פעולה מקומיים עם מרכז הרגע והמרכז למוסיקה וספריה ע״ש פליציה בלומנטל. רוזנבאום פיתחה פרקטיקות מקוריות של הקשבה רפלקסיבית ותקשורת רב־חושית, לצד מערכת תיווי ייחודית למוזיקה רפלקסיבית; טכניקת הניצוח שפיתחה, המבוססת על הקשבה ותזמון בזמן אמת, הוצגה בספר Notations21. היא בעלת תואר ראשון מהקונסרבטוריון המלכותי בהאג ותואר שני מ־Brooklyn College, ומייסדת Composing Community Global Organization — פלטפורמה בינלאומית לפיתוח יוזמות בממשק שבין אמנות, חינוך, טיפול וקהילה.

מרים בן־עוז, MSW – עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מרצה ומדריכה קלינית בכירה, בעלת ניסיון מקצועי של למעלה מארבעה עשורים בהכשרת אנשי מקצוע, הדרכה קלינית ופיתוח חשיבה טיפולית בעבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.
במהלך הקריירה האקדמית שימשה כמרצה בכירה במכללה האקדמית תל־חי ובאוניברסיטת חיפה. מרים ניהלה מעל שני עשורים את היחידה ללימודי המשך בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, שם הייתה שותפה לפיתוח תכניות הכשרה מתקדמות בדגש על פסיכותרפיה אינטגרטיבית וחיבור בין תיאוריה לפרקטיקה קלינית. בן־עוז ממשיכה לעסוק בהדרכה קלינית ובהנחיית אנשי מקצוע, והיא יועצת אקדמית של הקורס גישת הפלייגראונד (ALP / Attune Listening Playground) ושותפה לפיתוח ההמשגה התיאורטית והמתודולוגית של הגישה, לרבות הביסוס הקליני־התפתחותי שלה. תחום ההתמחות שלה הוא הדרכה בעבודה סוציאלית והדרכת אנשי מקצועות הטיפול ופרסמה מאמרים ופרקי ספרים בתחום זה. כיום פועלת ככותבת, מדריכה ויועצת אקדמית־קלינית.

Relevant linsk:

• Playing & Reality (Winnicott) –  PLAYING & REALITY (פרק PDF)

• Attention and Interpretation (Bion) – Attention and Interpretation (פרטי הספר)

• Communication and Cooperation in Early Infancy (Trevarthen) – Communication and cooperation in early infancy (PDF)

• Forms of Vitality (Stern) – Forms of Vitality — מידע על הספר

• Participatory Sense-Making / Autism (De Jaegher) – Embodiment and Sense-Making in Autism (Frontiers)

• Enhanced Perceptual Functioning (Mottron) – Enhanced Perceptual Functioning — EPF model

• Atypical Sensory Sensitivity (Ward) – https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28266503/

• Notations21 (Saur) – https://archive.org/details/notations-21/page/198/mode/2up