מי מפחד מפלורליזם? מבט על פסיכותרפיה משולבת גישות
מאת פרופ' דניאלה קרמר-מור
לא מעט מטופלים מתחילים את המהלך של טיפול נפשי מתוך מקום של פחדים וספקנות. "פצע" רגשי מטריד אותם לאחרונה או כבר מתקופות קודמות, ואינו מתרפא. לעיתים הכאב או הכעס מציקים יותר, לעיתים פחות, אבל תמיד מכבידים על יחסים בין-אישיים ועל האפשרות להנאה מחיי יום-יום. בני המשפחה שבלא מעט מקרים אף תרמו להתהוות הכאב, עלולים להגיב בכעס ובהאשמות. החברים (אם יש כאלה), השכנים, החברה כולה, ואפילו רופא המשפחה מתעלמים או נותנים עצות מניסיונם שלהם, מבלי להבין את שורשי הכאב, שלוחותיו לכל מישורי החיים והשלכותיו מרחיקות הלכת. קשה לתאר את החרדה שמקננת במטופל לפני דלתו של הפסיכותרפיסט: האם הפתרון הוא ללכת ולדבר עם אדם זר? האם לפתוח פצעים שממילא כואבים ואולי יכאבו רק יותר? האם הפסיכותרפיסט יבין ויהיה רגיש ועדין דיו? האם הוא יחשוב ש-"אני כמו כולם" וייתן "מתכונים" לא יישומיים? האם יהיה שיפוטי או מנוכר? ואולי מצפה מעבר לדלת רק אכזבה נוספת?
כל מטופל הוא אדם ייחודי וכל מצוקה נפשית נראית אחרת כשרואים אותה מקרוב. רעייה מדוכאת על היותה לא מוערכת, רעיה משועממת שאין לה נושאים משותפים עם בן זוגה ורעיה מוכה, מביאות לחדר הטיפולים כאבים שונים בתכלית השינוי. גבר שפרש מעבודתו או פוטר ומרגיש חסר ערך, סטודנט שסובל מחרדת בחינות, בני זוג שלא מצליחים להפסיק לריב מול ילדיהם המפוחדים, מתבגר שמסתגר בחדרו ומסרב לדבר עם הוריו, נערה שעושה דיאטה חריפה ומסכנת-חיים, ילד בכור שנאלץ לגדל את אחיו הקטנים כי הוריו לא פנויים לילדיהם או נעדרים מביתם רוב שעות היום, חולת קרון שלא יכולה לאכול בחברה מפאת תופעות הלוואי הקשות של המחלה, נער שחושש להיכנס למקומות קטנים וסגורים, ילדיהם של מהמרים ואלכוהוליסטים שמסתתרים מתחת לשולחן כשאבא חוזר הביתה, הם רק חלק קטן מאד מן הקשת העצומה של קשיים שאנשים לכודים בהם.
האם ניתן לסייע לכל המטופלים האלה בגישה טיפולית אחת זהה, גם אם היא מבוססת ראיות? מניסיוני רב-השנים כאשת טיפול וכמכשירה של פסיכותרפיסטים, המיתוס על ה"גישה העדיפה" שכיח מאד בקרב פסיכותרפיסטים, שהרי בלמידתה הושקעו כספים, זמן ומאמצים רבים. לעומת זאת המטופל שצריך לבחור בפסיכותרפיסט פסיכואנליטי, יונגיאני, הומניסטי, התנהגותי או מערכתי נמצא בבעיה קשה אם לא למד בעצמו פסיכולוגיה ופסיכותרפיה: כיצד לבחור היטב את האדם הנכון עם הגישה המתאימה ברגע של כאב בלתי נסבל ? לרוב, מטופלים פונים לאנשי טיפול שונים שבאים מאסכולות שונות בהסתמך על המלצות של חבר או שכן, ולא מתוך בחירה מושכלת. התוצאה שנחשפתי אליה שוב ושוב כפסיכותרפיסטית היא אכזבה, נדידה בין פסיכותרפיסטים או ייאוש מן התחום הטיפולי ונציגיו. רבים מהמטופלים מדווחים על "בזבוז זמן", "בזבוז כסף" ו-" לא נעים לומר שזה ממש לא תרם", לאחר ש"נפלו" לחדר הטיפולים של פסיכותרפיסט שגישתו או סגנונו לא התאימו להם, והותירו אותם לבדם עם מצוקתם ואכזבתם, שאליה מתווספת אחרי הטיפול גם תחושת כישלון.
מחקרים שניסו לתהות על השאלה "מה הופך טיפול נפשי למוצלח" (ארגון הפסיכולוגים האמריקאי ב-2006, וומבולד ואימל, 2015) הצביעו על כך שאישיות המטפל ויכולתו לנוע בגמישות ולהתאים עצמו למטופל מבלי להיות לכוד בגישה או טכניקה אחת, הן המפתח לתהליך טיפולי מוצלח. מטפלים אמפתיים, רגישים וגמישים, שמסוגלים לשאת מצבי אי-ודאות מבלי להיבהל, ולהיטיב לשלב בין גישות טיפוליות מבוססות ראיות כדי להתאימן למטופליהם, הינם תנאי הכרחי לטיפול משמעותי ויעיל. כל ניסיון להתאים את המטופל לגישה אחת שהמטפל מכיר היטב ובה השקיע שנות התמחות רבות, יצליח רק בחלק קטן של המקרים. היינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי ומהאבות המייסדים של "פסיכולוגית העצמי" כתב ב-1984 "אין סוג אחד של עצמי בריא, ואין דרך אחת שמובילה לריפוי, יש הרבה". ארווין יאלום, אבי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, סיכם ב-1997 אחת מאבני היסוד של משנתו הטיפולית: "כל טיפול הוא יצירה חד-פעמית של המפגש הייחודי בין מטופל חד-פעמי למטפל שלו".
פסיכותרפיה משולבת גישות נוצרה כמענה לאותם רבים שלא יודעים לבחור עבור עצמם את המטפל האופטימלי, ושיכולים ליהנות מטיפול נפשי בתנאי שיותאם לצרכיהם ולסגנון חייהם. המטפל שיודע לשלב בין גישות יהיה פאסיבי, שותק ומכיל עם מטופל אחד, אקטיבי ויצירתי עם מטופל אחר. הוא ייטיב להנחות במקצועיות קבוצה טיפולית לאלה שההתנסות במיקרוקוסמוס חברתי תאפשר חווית תקשורת בונה ויחסים קרובים, וייפגש בקביעות עם נערה שמביעה מחשבות אובדניות תוך שילוב הדרגתי, זהיר ומושכל של משפחתה בתהליך הטיפולי. פסיכותרפיה משולבת גישות חוברת ליאלום גם באמירתו: "הטכניקה שלי היא לוותר על טכניקות. הטכניקה שלי היא לומר את האמת". גם הפסיכותרפיסט ההומניסטי, קארל רוג'רס שדגל בשחרור מכבלי גישה ממוקדת בלעדית, גרס ש-"אם תלכו בדרכי, לא תלכו בדרכי, כי הדרך היא לצאת למסע טיפולי משותף" (1990).
פסיכותרפיסטים שמיטיבים לשלב גישות, מתמחים גם במגוון שיטות של טיפול יחידני, משפחתי וקבוצתי; טיפול קצר מועד וטיפול ממושך; טיפול מילולי וטיפול באמצעים הבעתיים; פסיכותרפיה בילדים, במתבגרים ובמשפחות. כדי להשיג את הגמישות הנדרשת ליצירת טיפול ייחודי והולם לכל מטופל, על הפסיכותרפיסט להכיר היטב גישות טיפוליות שהוכיחו את עצמן בשדה הטיפול הנפשי, להתנסות בהן, לדעת לתזמן אותן ולשלב ביניהן. היכולת לנוע ולעשות אינטגרציה בין גישות טיפוליות היא הבסיס לתכניות הכשרה עדכניות מסוג פסיכותרפיה משולבת גישות, שמוצעת משנת הלימודים האקדמית הבאה (תש"פ) ביחידה ללימודי המשך של הפקולטה לרווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה. לימודי פסיכותרפיה אינם רק רכישת מקצוע טיפולי אלא גם תהליך של גיבוש זהות מקצועית שבבסיסה פתיחות וגמישות לקבלת השונה ולהכלתו.
מרבית המטופלים שמגיעים לטיפול אצל פסיכותרפיסט שמשלב גישות וכלים טיפוליים, חשים שהגיעו אל מטפל שרואה אותם בייחודם, מזהה את צורכיהם ומכבד את דרכם. מטופלים חשים מהר מאוד את ההבדל בין מי שרואה בהם "עוד מקרה", למטפל שמשקיע זמן ומחשבה יצירתית תוך שיתופם בבחירת טיפול הולם עבורם, מתוך אינטגרציה יישומית של גישות ושיטות טיפול מותאמות אליהם.
לסיכום, ניתן להשוות את הפסיכותרפיסט שהפנים ופיתח את היכולת לשלב גישות טיפוליות מובילות, לרופא המשפחה הטוב והמסור שרואה את החולה בשלמותו ולא מתמקד רק באיבר כזה או אחר. על פסיכותרפיסט כזה לדעת הרבה מאוד, להיות רב-כיווני ופתוח ולהכיל כל מטופל באשר הוא, מתוך הבנה שרק פלורליזם טיפולי יכול לתת מענה הולם ויעיל לרוב הקשיים והכאבים הנפשיים באוכלוסיות מגוונות.
לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות
מקורות
יאלום, א' ד'. (1997). על הספה. ת"א: עם עובד.
קוהוט, ה'. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? ת"א: עם עובד.
American Psychological Association. (2006). Evidence-based practice in psychology. American Psychologist, 61, 271–285.
Rogers, C. (1990). Client-centered therapy. In H. Kirschenbaum & V. L. Henderson (Eds.), Carl Rogers: Dialogues, pp. 9-38. London: Constable.
Wampold B. E. & Imel Z. E. (2015). The great psychotherapy debate: The evidence for what makes psychotherapy work. London: Routledge.