פסיכותרפיה משולבת גישות מתגייסת לטיפול בצונאמי של מגפת הפוסט-טראומה

מול מציאות של אובדן וייאוש

כל יום, לצערנו, אנחנו שומעים על עוד ועוד אנשים שבוחרים לסיים את חייהם בעקבות שואת אוקטובר. על כל אדם שסיים את חייו (יש כאלה רבים מספור מאז הטבח בעוטף עזה והמלחמות שלאחריו, והמספרים מוסתרים מהקהל הרחב), יש עוד רבים שרוצים לסיים את חייהם ומשתהים לרגע, נותנים לנו הזדמנות להגיע אליהם בזמן. לצערנו, לרובם אנחנו לא מגיעים ולכן מקצתם יתאבדו פיסית או יוותרו סופית על חיים תיפקודיים, ברגע של יאוש מציף. 

אנחנו נכשלים, כחברה וכאנשי בריאות הנפש, בהצלת חיי צעירים ומבוגרים, כפי שלא נכשלנו מעולם. אנחנו קוראים במינון נמוך מאד על אלה שלא הצלחנו להגיע אליהם, או שהגענו אליהם "מעט מדי, מאוחר מדי", וגם על אלה שקיבלו טיפול לא יעיל על-פי תורות פסיכולוגיות קלאסיות מיושנות שנולדו בסלונים המהודרים של בני אירופה העשירים במאות הקודמות, ואינן מותאמות להווה הקשה הספציפי בו אנו חיים. כל קריאת יאוש שלא נענתה, כל הסתגרות וויתור על חיים נורמטיביים, ובמקרי קיצון גם בחירה במוות, הן כישלון שלנו. אנחנו אמונים על בריאות הנפש בחברה הישראלית, ותפקידנו להושיט סיוע ותמיכה יעילים לכל נפש שזועקת, בקול או בדממה, כשהיא על סף שבירה ואובדן תקווה.

המחסור באנשי טיפול מחייב שינוי

אנחנו נכשלים בראש ובראשונה כי איננו מכשירים מספיק אנשי טיפול, ואין במרכזים שאמורים לתת מענה לנזקקים, מספיק פסיכותרפיסטים מומחים ומספיק משאבים להגיע לכולם. הצורך בהכשרה מקצועית, רצינית ומעמיקה של מספר גדול מאד של פסיכותרפיסטים חדשים (מבלי לוותר כמובן על הכשרה ברמה הגבוהה ביותר הנדרשת מאנשי מקצוע שחיי אדם תלויים באיכות עבודתם והכשרתם), הוא צורך שכרגע אנחנו רחוקים מאד להשיגו. אנחנו נכשלים גם כי כאנשי טיפול הוכשרנו לטפל בנוירוזות  ובטראומות ילדות  (כפי שפרויד וממשיכיו מכנים אותן) , ביחסי משפחה הרסניים (כפי שאנשי הטיפול המשפחתי מכנים אותם), בדפוסי התנהגות לקויים ודפוסי חשיבה מעוותים (כפי שהבהביוריזם והזרם ההתנהגותי-קוגניטיבי מכנים אותם), וכל אלה לא מותאמים דיים למציאות הנוכחית. 

כשהמציאות עצמה הופכת לטראומה

אנחנו עם שחי בטראומה מתמשכת, עם שרואה וחווה שכול ואובדן בממדים בלתי נתפסים, וחי במציאות של איום קיומי מתמשך לנו ולדורות הבאים.
כשפרויד ותלמידיו עסקו בחרדה שמעוררים הדחפים והיצרים מול האגו שהוא המתווך מול החברה הסובבת ומול המצפון הנוקשה, הוא חשב שכל החולי הנפשי נקבע בחמש השנים הראשונות של חוויות הילדות, ביחסים עם ההורים שלא השכילו להכיל את צרכיו ההתפתחותיים של ילדם, ויצרו בו כעס, אמביוולנטיות ורגשות אשם. גישות מאוחרות יותר הגמישו את ההסתכלות על האדם לשנים נוספות בהתפתחותו, למעגלים חברתיים משמעותיים אחרים בחייו ולמרכיבים שונים באישיותו.

מהעבר אל ההווה והעתיד הטיפולי

במפגש הטיפולי בימים אלה, מקום חוויות הילדות המוקדמות מחוויר מול האימה המתמשכת במדינה בה מעל 700,000 איש כבר הוגדרו כסימפטומטיים לפוסט טראומה, וברור לנו שזה מספר שממעיט מאד את היקף התופעה. לא העבר הרחוק אלא העבר הקרוב, ההווה והעתיד משתלטים על הנרטיב הטיפולי ומצריכים מאיתנו, שבעצמנו חווים את הפחד והאימה כחלק אינטגרלי בחיינו, גמישות מירבית, יצירת טיפולים שמתבססים חלקית על מה שהוכשרנו לעשות, אך פורצים את הגבולות לכיוונים חדשים ויצירתיים שלפני שואת אוקטובר לא העלינו כלל בדמיוננו. עלינו להתעורר מתחושת ה"ידע המספק" בגישות וכלים טיפוליים שרכשנו בעבר, ולצמוח יחד עם המטופלים שלנו אל תוך ההווה והעתיד שיש בהם איום הישרדותי מתמיד.

משמעות ותקווה כבסיס להתמודדות

ויקטור פרנקל שחי בשואה כתב (1946, 2022) שמה שאיפיין את אלו ששרדו את הזוועות של מחנה הריכוז שהוא היה אחד מהם, היה מציאת משמעות ותקווה במקום החם והנורא ביותר בגיהנום. לטענתו אדם מחפש משמעות גם בבור האפל ביותר של חייו, ואם אינו מצליח למצוא אותה, הוא מאבד תקווה ונכנע למוות.

הגיע הזמן "להחליף דף" בטיפול

גוטליב שגיא (2026) טוען שבמקום הטיפול הקלאסי אליו הוכשרנו ואותו קידשנו, הגיע זמן "להחליף דף". הטראומות שאנחנו חווים מחייבות אותנו להכניס לתוך הטיפולים  קבלה חוויתית, גמישות, מעורבות פעילה  ושוות ערך בין מטפל למטופל, ובניית משמעות וזהות.

יאלום ארוין (1996, קרמר-מור, 2012) מאז ומתמיד התנגד ל"נוסחאות הפסיכולוגיות" של הפסיכואנליזה וממשיכיה, טען ש"כל טיפול הוא יצירה חד- פעמית שנוצרת מחדש עבור אדם ייחודי על- ידי המטפל שלו", והעדיף גם כן להתמקד במהלך הטיפול ב"כאן ועכשיו",  בשותפות בגובה העיניים של המטפל והמטופ,  ובהתמודדות הגלויה והמדוברת עם הקושי של הקיומיות הדואלית של החיים והמוות.

הרחבת הסטינג הטיפולי: מטיפול פרטני לטיפול קבוצתי

לצד שינוי הגישה והתפיסה הטיפולית והתאמתה למציאות שלנו, חשוב מאד לפתוח את הדלת גם לשינוי בסטינג הטיפולי. לעסוק פחות בטיפולים של "אחד על אחד" ויותר במעגלי טיפול קבוצתי. צורך זה נובע גם, אך לא רק, מהמספר הנורא של אלה שאיבדו את שמחת החיים והיכולת לחיות, ואנחנו לא מצליחים להיות זמינים לכל אחד ואחד מהם. זהו שיקול סטטיסטי שאין להתעלם ממנו, המחסור בפסיכותרפיסטים מומחים לעומת המספר הגדל והולך של הנזקקים לטיפול נפשי, נמצא בפער מזעזע. אך החשיבות של המעבר לטיפול קבוצתי היא גם מקצועית ועניינית.

הכח המרפא של קבוצת השווים

יש עוצמה מיוחדת בכוח המרפא של קבוצת שייכות ונראות עם אנשים שעברו חוויות דומות. פסיכותרפיסט יתקשה מאד לספק לאנשים הפצועים שאיבדו את המשמעות והתקווה, את הקרבה שיש בקבוצת השווים שמחפשת יחד המשך משמעות קיומית וניצוץ של תקווה, והפגת הבדידות התהומית שנפגעי טראומה חשים. מעגלים קבוצתיים טיפוליים מחזיקים כבר שלוש שנים רבים מאלה שהיו עדים לטבח בפסטיבל הנובה ושרדו, נשים וחברות של חיילים שנפלו, נשים של מילואימניקים שנותרו עם משא הבית והחיים ללא שותף לתקופות ארוכות, הורים ואחים שכולים  או בני משפחה וחברים קרובים של נפגעי פוסט טראומה מאובחנים.

טיפול קבוצתי בתקופות של משבר וטראומה

כל מעגל כזה הוא הזדמנות גדולה לשיקום וגם סכנה גדולה להצפה דיכאונית, ומתפקידנו לאפשר את קיומן של הקבוצות ולהוביל אותן במקצועיות  לאזורים פנימיים מכילים ובטוחים יותר.  עלינו לפתח ולהכשיר מומחים לטיפול קבוצתי משולב גישות תמיד, אך במיוחד בעיתות ובעקבות משבר וטראומה.

פסיכותרפיה משולבת גישות למציאות משתנה

החיים בצל שואת אוקטובר מחייבים את כולנו לעבור שינוי מהותי ולפתוח את הדלת המקצועית לשילובי גישות שמותאמים לכל מטופל שחווה טראומות, משברים וקיום באי ודאות קשה ומתמשכת. אנחנו זקוקים, בדחיפות, לדור חדש של אנשי טיפול שאינם שבויים בקונספציות שמרניות של תחום הטיפול, ורואים אתגר בלשנות, ליצור ולקדם את הטיפול הנפשי כך שיותאם למציאות שמשתנה עבורנו מדי יום.  מתפקידנו להבין, בצניעות רבה, שהגישות הקלאסיות לטיפול נפשי הן רק קומת מסד חשובה ומוערכת, ושאנחנו נקראים לבנות עליה מבנים אחרים של טיפולים חדשים, מותאמים יותר למציאות וייחודיים לכל נרטיב קורע לב של אדם שחווה או ראה אירועים שהם מעבר לכוח הסיבולת שלו.

למצוא מחדש משמעות ותקווה

אנחנו חייבים ללמוד להשתנות ולצמוח, ולמצוא יחד עם המטופלים שלנו את המשמעות שבהישרדותנו ואת התקווה שבקיומנו.