סובלנות והיעדרה במבט התפתחותי – לרגל יום הסובלנות (16/11/22)

מאת פרופ' דניאלה קרמר-מור, ראש התכנית לפסיכותרפיה משולבת גישות

שלוש אמהות

בואו נדמיין לרגע שלוש אמהות (או אבות) שנקראו לשיחה על ידי הגננת כי ילדם הרך בשנים הכה ילד אחר. אמא של א. אומרת לו ברגע שהם לבד או אפילו בפני הגננת, בהתרסה: "אני שמחה שהכית אותו אם הוא היה לא נחמד אליך, כל הכבוד. תמיד תדאג להיות בצד החזק, להחזיר מנה אחת אפיים ולהחטיף לפני שיחטיפו לך". אמא של ילד ב. צועקת עליו בכעס מתפרץ "כמה פעמים אמרתי לך שאסור להרביץ? אתה עושה לי בושות כל יום מחדש" ואולי גם מוסיפה לכך סטירה מצלצלת. אמא של ילד ג. אומרת לבנה "אני מבינה שמאד כעסת, זה קורה בין ילדים ואנשים. ספר לי מה הכעיס אותך כל כך" ואחרי שהיא מקשיבה לו בסבלנות היא ממשיכה ומוסיפה "באמת מרגיז וקשה, נעלבת. בוא נחשוב רגע גם איך היית מרגיש אם גם אתה היית מרוגז מאד והחבר הזה שרבת איתו היה מכה אותך. איך היה לך להיות הילד המוכה?". את השיחה הזו שניהם מפתחים גם בשלב מאוחר יותר ורגוע יותר של היום, משום שהשיח המעמיק ולא תגובת "זבנג ונעבור הלאה לסדר היום" היא הדרך לפתח אנשים עם יכולות רגשיות מעמיקות.

התפתחות ועיצוב של יכולת אמפתית

הדוגמאות לדו-שיח המתקיים בין הורה לילד בעקבות אירוע קונפליקטואלי בחיי הילד מתארות בפשטנות מסוימת את התפתחותה או אי התפתחותה של האמפתיה (היכולת לראות את עולמו של האחר מנקודת מבטו של הזולת) כבסיס הכרחי לסובלנות. האמהות בוודאי לא מודעות בשיחה המלחיצה והמביכה בעקבות האירוע עם הגננת שיש למילים שלהן ולעמדה הבסיסית שלהן השלכות ארוכות טווח וגורליות עבור ההתפתחות החברתית של ילדיהן. הן אינן מכירות את שלבי ההתפתחות הקריטיים בגיל הצעיר ואת התפתחות האישיות כבבואה של השדרים שילדים קולטים מסביבתם המשמעותית, ומפנימים לכל חייהם.

הילד הראשון יחוש גאווה גדולה, אמא הצדיקה אותו ולימדה אותו שעליו לדאוג תמיד שידו תהיה על העליונה. נפלא, שיעור לחיים. תמיד ישנם עוד ילדים בגן או בגן המשחקים שאפשר להתאמן עליהם ולחוש אותה הרגשה של שיכרון חושים מן הכוח הרב שיש לו מולם. כל הילדים שנראים לו חלשים, חוששים, שונים או מהוססים, הם הזדמנות לתירגול וטרף מעולה. יש לעמדה הזו גם רווח משני משום שכמה "חזקים" בקבוצה שלו מעריצים אותו ומצטרפים אליו ואילו האחרים מפחדים ממנו. אולי אפילו הגננת נזהרת מאד לידו כדי שלא "להעיר את הדוב", בידיעה שלא תקבל תמיכה מהוריו בהתפרצויות הבאות שלו. הנה, הילד הצליח להפוך לבעל הסמכות והכוח ואף אחד לא מעז לחלוק עליו, הוא בוודאי שייך לאיזה "גזע" עליון ונבחר. כל מה שנדרש ממנו זה להוכיח בכל מקום את עליונותו ולקרוא תגר על "אויבים" שנקרים על דרכו. סביר שבשל תגובות הוריות חוזרות ונשנות מאותו סוג, הוא יתפתח כבריון חסר רגישות לזולת, ידאג להיות השליט בכל מרכז אירועים כשהוא קולני וכוחני, מפחיד ו"צודק תמיד". התנגדות של האחר או עמדה שונה משלו תיתפש כמאיימת על סמכותו הבלעדית ותיענה בהתאם. ההרגשה שאין שני לו כל עוד הוא הפוגע ולא הנפגע תנחה את חייו, תגרום לו להתחבר לדומים לו ולבוז לשונים ממנו. בבגרותו, גם כשמזמן נשכחו ממנו חילופי הדברים האלה עם אמו, ישחזר לעצמו את השבחים שהפנים מן האדם החשוב ביותר בשנות ילדותו ויאמץ לעצמו סגנון תקשורת לוחמני, שעליו יקבל עוד ועוד אישורים וחיזוקים גם מן החברים הכוחניים בקבוצת השייכות שלו. בכל מפגש עם אחרים יזהר מלהיכשל בתפקיד ה"סופרמן" שאמו הטילה עליו בבלי דעת, ויחסום את עצמו מלנסות להבין ולכבד את אלה שאינם שייכים לקבוצת ה"מנצחים". העולם עבורו יהיה דיכוטומי, מורכב מ"אנחנו" ו"הם". מי שלא ישתייך לקבוצה של ה"שווים יותר" ישוייך מיידית לקבוצת ה"נחותים", חסרי הערך והנלעגים, שרצוי להפגין מולם עליונות ולהתאמן עליהם בתקיפות האחר, כדי להמשיך להזין את המעמד העליון. אלימות כנגד קבוצות אחרות על רקע דת, לאום, צבע עור, נטייה מינית ומגדר אופיינית לחברים הרבים המשתייכים לתרבות הכוחנית הזו, שבאלימותה מאשרת ומחזקת את עצמה ומסתירה ביעילות את החרדה הקשה שלה מלהשתייך לקבוצות ה"חלשים והמפסידים".

הילד השני יחוש במילכוד ובבלבול. ההורה המשמעותי אומר לו בתוקפנות רבה שאסור להיות תוקפני. בתקופה הקריטית של עיצוב ההתייחסות החברתית יש לילד צורך חזק לחקות את ההורה הנערץ שלו ולהיות עד כמה שיותר דומה לו. מה לעשות ואיך להתנהג כשההורה הנערץ שלו מציב בפני הילד סתירה פנימית שאין לה פתרון אפשרי סביר. נאמר לו שאסור לו לעשות מה שההורה שלו עושה באותו רגע, ועליו לבחור אם להאמין למילים שהוא שומע או לצורך הפנימי שלו להידמות להורה בהתנהגותו. הילד שצועקים עליו חש בושה, תסכול ועלבון ומהווה בעצמו קורבן לחוסר הסובלנות של ההורה האהוב. במקום שיקשיבו לו, ינסו להבינו וגם להתייחס לכאב שלו ולכאב של הילד האחר, הוא חווה בתוכו חוסר אונים ואמביוולנטיות. הוא מפתח מנגנון שאנו קוראים לו "הזדהות עם התוקפן" בשל הזדהותו הרבה עם ההורה שלו, וכך הוא מפנים לתוך הדימוי העצמי שלו את תפקידי הפוגע והנפגע גם יחד. הקונפליקט הפנימי שבו הילד ננעל בתפקיד והיפוכו, יעורר בו מרירות, בדידות וניכור מול עולם המבוגרים. הוא יסבול מחרדת אובדן שליטה באירועים מכעיסים ובאותה עת יחוש רגשות אשם וכישלון במערכות יחסים עם הזולת הרחוק והקרוב. בבגרותו סביר שהוא יהיה דחוי חברתית, וגם כשירצה מאד להימנע מלהיות תוקפני ו/או אלים כמצוות ההורה באותה אפיזודה מעצבת שבוודאי חזרה על עצמה שוב ושוב, הוא יכשל ויתנהג בתוקפנות כפי שראה ושמע את ההורה שלו מתנהג כלפיו. מטופלים רבים שלנו שמבקשים עזרה בניהול כעסים, מדווחים על תחושת אובדן שליטה וזעם מתפרץ כשהם נתקלים במישהו שמרגיז אותם או פוגע באגו שלהם כשאינו נענה לדרישותיהם, ומיד אחר כך חשים רגשות אשמה קשים ורגשות של חוסר ערך וכישלון. אנחנו, אנשי הטיפול, מכירים היטב את מעגל הכאב של בן/בת הזוג או ההורה המתעלל שכעסו משתלט עליו משום שאינו מסוגל לגייס סובלנות וסבלנות כלפי בני משפחתו, ואז הוא מתחרט, מבקש סליחה ומנסה לפצות את קורבנו במתנות, עד ההתפרצות הבאה. השחזור מהילדות הוא של תפקידי הפוגע והפגוע יחד, בדיוק כפי שלמד מן ההורה שלו.

הילד השלישי הוא זה שיפתח את היכולת שלדעתי היא החשובה ביותר ביחסי אנוש (לא רק לאנשי טיפול אלא לכלל החברה), האמפתיה. הוא זכה לניראות, ההורה האהוב שלו אישר בהבנה את זכותו לחוש כעס, אך גם לימד אותו שגם לזולת יש רגשות דומים, ופוגע ונפגע אינם חסינים אלא כואבים. הילד הזה לומד שיש מקום לרגשות שלו ולרגשות של האחר, שיהיו תמיד קונפליקטים ורגשות לא נעימים, עמדות שונות ואי-הסכמות, אבל תוקפנות רק תגביר אותם ולא תביא לפתרון שבו הצדדים יוכלו ליהנות מנינוחות ומתחושת ערך עצמי וחברות. היכולת להיכנס זמנית ל"נעליו של הזולת" גם ברגעים לחוצים וקשים, היא הבסיס הנחוץ להכלה וסובלנות כלפי כל מי ששונה (והרי כולנו שונים), וליחסי אנוש בריאים. האמפתיה והסובלנות מאפשרות ליהנות ולצמוח מן השונות, הייחודיות והרב-גוניות של המין האנושי מבלי לחוש מאוימים. ממחקרים רבים על התפתחות אמפתיה שהיא אבן היסוד של הסובלנות, אנחנו למדים ששורשיה הראשוניים מתפתחים בסביבות גיל שנתיים, ושילדים שחוו וצפו בתגובות אמפתיות מצד הוריהם, רוכשים לעצמם מיומנויות חברתיות יעילות שילוו אותם ויעשירו את מהלך חייהם. הרווח הגדול של היכולת להיות אמפתיים וסובלניים אינה קשורה לכוח ולעליונות מדומה אלא לקירבה נפשית ולתחושת יחד. שביעות הרצון והסיפוק של אנשים סובלניים מקשרים קרובים שלהם עם סביבתם, גבוהה בהרבה מזו של ילד א. וילד ב. שהם ילדים פגועים. לילד ג. שיפתח מסוגלות תקשורתית גבוהה ויכולת התמודדות עם אי הבנות ואי הסכמות באמצעות דו-שיח מכבד, יש סיכוי גדול מאד להתפתח כאיש אהוד ומבוקש, שנמצא במערכות יחסים מספקות ומעשירות.

העברה בין-דורית

מניסיוננו בתחום בריאות הנפש למדנו שרוב הילדים שתוארו כאן, יגדלו, יהפכו להורים ויחנכו את הדור הבא באופן דומה לזה שבו חונכו וגדלו בעצמם. כך תתקיים "העברה בין דורית". שפת אם ואב היא השפה המעצבת ביותר בחיינו, וכל תגובה שחוזרת על עצמה ביחסי ילדים והורים, נרכשת בגיל הרך ומיושמת בהמשך החיים. שינויים יתחוללו רק במקום שבו יש מודעות עצמית גבוהה, תובנות למקור הקשיים והסכסוכים ורצון כן לעשות שינוי משמעותי על מנת לשפר את איכות החיים. טיפול נפשי הוא אחד הכלים החשובים בתהליכי שינוי כאלה, משום שללא סיוע חיצוני יש נטייה לחזור שוב ושוב לדפוסים המוכרים מן הבית.

בעולמנו יש מצבור של מלחמות אכזריות, מאבקים גלויים וסמויים ודעות קדומות כנגד הזולת שהם תוצר של חוסר סובלנות והיעדר אמפתיה. בעולם אידאלי, ללא "תאונות" רבות בגידול הדור הבא, לא היינו זקוקים לתיזכורת באמצעות יום סובלנות שנערך פעם בשנה. כל יום בשנה בכל מקום בעולם היה יום של סובלנות לעצמי ולאחר.